משכיל לדוד · בראשית · פרק 2 · פסוק 21

מצלעותיו מסטריו וכו׳ וזהו שאמרו וכו׳ כלו׳ פי׳ זה שאמרו בב״ר מסטריו אתי כמ״ד ב׳ פרצופין והיינו חדא מסטרוהי כלו׳ צד א׳ מגופו אבל למ״ד זנב א״צ לבאר דהוי כפשוטו א׳ מצלעותיו מעלעוהי כדמתרגם אונקלוס כלומר חתיכת א׳ מבשרו ואחר כך פירש ויסגור מקום החתך כלו׳ דלמ״ד פרצוף א״צ לבאר דפשיטא דצריך היה לסגרה שהרי כל גבו מאחוריו נשארה פתוחה וחתוכה ומיהו למ״ד זנב נמי א״ש דלא נצרכה אלא למקום חתך וה״ט דסמך רש״י דיבור זה של ויסגור לדבור מצלעותיו ואחר כך ביאר וישן וכו׳ ושינה מסדרא דקרא לומר דחדא למר וחדא למר א״צ לפ׳ דהוי כפשוטה:

ויישן וכו׳ שלא יראה וכו׳ אין זה כ״א למ״ד זנב דודאי הואיל ולא היתה אלא חתיכת בשר שייך מיאוס אבל למ״ד פרצוף לא ביאר רבינו טעמא להפלת תרדמה דטעם מיאוס לא שייך בהא ונר׳ לומר דלהך סברא הוצרך לתרדמה משום צערא דגופא שלא יצטער בחתיכת כל גופו לחלקו לשנים שאין דומה לחתוך חתיכה א׳ מלמטה דהתם ודאי ליכא כ״כ צערא ולכך ביקש טעמא דמיאוס והיינו למ״ד זנב אבל למ״ד פרצוף איכא ודאי צערא רבא ואע״ג שאינו נמנע בכחו יתברך לקורעו ולחותכו מבלי שירגיש מ״מ לא עבוד רחמנ׳ ניסא על מגן דבר היוצא מהטבע ולכך הוצרך לתרדמ׳ שכשישן אינו מרגיש בצער החיתוך: