משכיל לדוד · שמות · פרק 32 · פסוק 19

וישלך מידיו וכו׳ ומה פסח וכו׳ כתבו התוס׳ בפר״ע שאין זה ק״ו גמור דא״כ לא הוה אמרי׳ בגמרא שעשה כן משה מדעתו דהא ק״ו דאורייתא הוא וניתן לידרש א״ו לאו ק״ו גמור הוא דאיכא למפרך שאני פסח שהוא קרבן ולא ה״ול ללמוד זה למנוע מלתת להם התורה ולהחזירם לתשובה ע״כ ומ״מ אף על גב דה״קו פריכא הוא הסכים הקב״ה על ידו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא אחרינא לפי שאם היה נותן להם אותן הלוחו׳ היו נשארים חירות ממלאך המות ולא רצה הקדוש ברוך הוא לפי שחטאו ואף על פי שמחל להם מ״מ הפגם א״א ליתקן עד לע״ל. וה״נ צריך לומר באידך מלתא דאי׳ התם בגמ׳ שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא דהיינו שפי׳ מאשתו דדריש ק״ו ממתן תורה שציום הקדוש ברוך הוא לפרוש מנשותיהם אף על גב דלא הוה אלא לשעה וכ״ש הוא שהיתה נבואתו תדירה וכתבו התם נמי התו׳ דצ״ל שאינו ק״ו גמור והטעם די״ל שאני התם משום עשרת הדברות ע״כל וא״כ צריכי׳ למימר דהא דהסכים הקדוש ברוך הוא היינו מטעמא אחרינא דשאני נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה: