משכיל לדוד · ויקרא · פרק 1 · פסוק 17

ושסע וכולי וכה״א בשמשון וכולי דמסיים קרא ומאומה אין בידו מוכח בהדיא דביד היה:

בכנפיו וכו׳ נוצה ממש וכו׳. הק׳ הרא״ם בשם הרמב״ן ז״ל דא״כ מנ״ל שקורעים אותו מגבו ולא מלפניו בשלמא אם פי׳ בכנפיו מל׳ יפרוש כנפיו יקחהו מצינן למדרש שישסענו בין ב׳ כנפיו דהיינו מגבו אבל השתא מנ״ל ותי׳ הרב ק״א דתרתי דרשינן מיניה דבכלל בכנפיו הוא כנף ממש וגם הנוצה ע״ש ולא משמע כן מל׳ רש״י וגם הענין דחוק ולעד״נ דילפינן ולא יבדיל דהכא מולא יבדיל דכתיב במליקות חטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל דהתם היינו שמולק מאחוריו ומניחו דבוק מלפניו ה״נ שומע מלאחוריו ומניחו דבוק לפניו:

בעוף נאמר ריח ניחח וכו׳. בשלהי מנחות תנן נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעול׳ העוף אר״ח ובמנחה אר״ח למדך וכו׳ והשתא ק׳ על רש״י ז״ל אמאי השמיט המנח׳ ברם איכא למידק אמתני׳ היכי קתני א׳ המרבה וא׳ הממעיט דמשמע דשוין נינהו והרי בעני המתנדב מנחה מצאנו רבו יתירה דמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו ומש״ה כתיב ביה נפש וכמ״ש רש״י בסמוך נמצא הממעיט משובח והיכי קתני ואחד הממעיט וי״ל דהא דתנן אחד המרבה וכו׳ על כרחין מיירי כשמתנדב כמתנת ידו דהיינו על פי אשר תשיג ידו דהא ודאי לא מסתבר שאם עשיר א׳ מתנדב שור הגדול ועשיר אחר כמוהו מתנדב בן יונה ואחר מנחה ששלשתם זכותם יהיה שוה אע״פ שכלם לבם לשמים דמ״מ זה בא בלב נדיב ועין יפה וחביריו בעין רעה אלא המכוון כשכלם התנדבו כפי כחם וכבר כתב כן הר״ב תי״ט בספ״ב דאבות ומוכרח הוא ואז הדין נותן בודאי שזכותם שוה אמנם משכחת לה עני א׳ כי דלה דלה בתכלית העניו׳ שאין ידו משגת כלל ועיקר דלית ליה מגרמיה כלום ואיש כזה אם מצמצם עצמו ועינה בצום נפשו ונתאמץ להביא מנחה א׳ הא ודאי אשתני למעליותא וע״ז נאמר ונפש וכו׳ דמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו והשתא לפי״ז אתי שפיר דמשו״ה השמיט רבינו מנחתו של עני דלאו מילתא פסיקת׳ היא שיהיה זכותו שוה לאינך דזמנין מעלי טפי טובא כדאמרן: