משכיל לדוד · ויקרא · פרק 22 · פסוק 14

כי יאכל קדש תרומה גמר לה בת״כ מג״ש דקדש קדש כדכתיב לעיל גבי וכל זר לא יאכל קדש. וכתב הרא״ם ז״ל ע״פ דרכו של רש״י ז״ל דלעיל דהתם לא צריכי לג״ש לפי שכל ענין הפרשה בתרומה מדבר אבל הכא שהיא פרשה בפני עצמה לא ידענו באיזה קדש מדבר ולכך צריכי׳ לג״ש. והק׳ דס״ס לא היה צריך לג״ש דמצינן למדרש מוא״ו דואיש מוסיף על ענין ראשון ונדחק בתירוצו ואחריו משך תורה הרב ק״א ז״ל עיין שם. ונוראות נפלאתי מאי קאמרי רבנן דהא כלה חדא פרשתא היא ואי בקרא דלעיל לא צריכי׳ לג״ש הה״נ הכא ואדרבא בשלמא לעיל יפה תירץ הר״ב ק״א לשיטת הת״כ אמאי הוצרך לג״ש דלא נימא אני ה׳ מקדשם הפסיק הענין. ואמנם בתר דאהני לן ג״ש בקרא דלעיל דלא יאכל קדש דמיירי בתרומה ממילא כל האמור בפרשה ממנו ואילך מיירי נמי בתרומה כל עוד דליכא שום פסוק לומר הפסיק הענין. ומעתה הכא ודאי ק׳ על הת״כ אמאי אצטריך למיהדר ולמילף מג״ש. ומיהו באמת דלק״מ דלעיל בסמוך כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומפרשים בת״כ דבתרומה כמשמעה והקדשים מיירי בקדשים ממש כגון חזה ושוק של שלמים ועביד התם צריכותא אמאי הוצרך הכתוב למיכתב תרווייהו. ומעתה א״ש דהשתא הכא אי לאו ג״ש ודאי דה״א אקדשים דסמוך ליה לעיל קאי ועדיפא ממ״ש הר״ב ק״א בההיא דלעיל. ומ״מ רש״י ז״ל דלא מייתי לה לג״ש לא לעיל ולא הכא אדרבא לעיל כתב שלמד מעניינו. והכא סתם וסתמו כפירושו כמו שאמר למעלה שגם זה למד מעניינו הוא ודאי דלא כהת״כ. וכבר תמה עליו הרא״ם ז״ל והניחו חלק: