משכיל לדוד · בראשית · פרק 32 · פסוק 8

ויירא וכו׳ אם יהרוג וכו׳ פי׳ בשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה אם יהרגנו דדינא הכי הבא להרגך השכם להרגו אבל ממה ששמע שהיו ת׳ איש עמו היה מיצר שמא יהרוג אותם להציל את נפשו ודילמא יתחייב בהריגתם שהם אינם חייבים מיתה לפי שהיו אנוסים מעשו דאפ׳ דהביאם בעל כרחם שאם לא היו באים היה הורגם ואעפ״י שראיתי להרא״ם ז״ל שכתב דאפ״ה לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז ג״ע וש״ד ע״ש אחרי נשיקת עפר כפות רגליו הקדושים נראה דאשתמיטתי׳ גמר׳ ערוב׳ דפ׳ בן סורר דף ע״ד דבעו מיניה מר׳ אמי אי בן נח מצווה על קדושת השם ופשיט דאינו מצווה מקרא דגבי נעמן לדבר הזה יסלח ה׳ וכולי ויאמר לו לך לשלום ואע״ג דדחי׳ אח״כ דילמא הא בצנעא והא בפרהסיא כלו׳ וגבי נעמן צנעא הוה. שלא היו ישראל בבית רימון וא״כ הכא דהוו עשרה מישראל שהרי היו יעקב ובניו הו״ל פרהסיא מ״מ הש״ס לא קאמר זה אלא בדרך דחייה כלו׳ מהכא לא תפשוט בעיין וא״כ ספקא הוי ומספק׳ אין להרגם ולכך שפיר היה מיצר יעקב וכ״ש לגי׳ שהכריחו התו׳ שם דמסיקנא דפשיטותא היא דלא מיפקדי כלל אפי׳ בפרהסיא וכ״פ הרמב״ם פ״י מה׳ מלכים אחר כתבי הראוני תלמידי בס׳ פרשת דרכים להרב הגדול מוהרר״י רוזאניס ז״ל בדרך האתרים שרצה לומר דהא דמסקי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו בע״ז וג״ע דילפי׳ להו מקראי דיהרג ואל יעבור וקרא לאו בבני נח משתעי אבל ש״ד דאתי מסברא כדאמרי׳ בפרק בן סורר דמאי חזית וכו׳ אין הפרש בזה מב״נ לישראל ונסתייע הרב מדברי הרא״ם דהכא ע״ש והן אמת כי אריה שאג מי לא יירא בפרט דכפי הנר׳ טעמא דמסתבר הוא מ״מ מאחר שמדברי הרמב״ם מוכח בהדיא דלא כוותיה שהרי לא חילק כלום אלא כתב ב״נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפי׳ נאנס לעבוד ע״ז וכו׳ ע״ש רמינ׳ אנפשין לבקש דלא תיקשי מכח הסברא שכ׳ הרב וראיתי התם בפ׳ בן סורר אההיא דאמרי׳ סברא הוא פירש״י דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דס״ס איכא איבוד נשמה למה יהא מות׳ לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו עכ״ל אמור מעתה דהך סברא לא שייכא אלא לגבי ישראל דשייך בהו חביבות נפש לפני יוצרם. ועוד אני מעמיק העיון בזה ואומר הא ודאי ליכא למימר דהא דקי״ל דב״נ אינו מצווה על ק״ה היינו משום וחי בהם וכמו שהוא לגבי ישראל באותם שאמרו בהם יעבור ואל יהרג חדא דאטו וחי בהם בדידהו כתיבא ועוד דעיקר וחי בהם הוא משום חביבות נפשם של ישר׳ וכדפירש״י והא לא שייך בב״נ אלא ע״כ לומר משום דאניסו ואונס רחמנא שרי להו כיון דמשום אונס הוא ליכא לחלק בהו ממצוה אחת למצוה אחרת דדוקא בישראל שהוא משום וחי בהם שייך לחלק כדלעיל. ותדע עוד דהא התו׳ הקשו שם אדאמרי׳ בגמרא דב״נ אינו מצווה על ק״ה וא״ת והא וחי בהם בישראל כתיב ותירצו דלא אצט׳ וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר׳ מצות מרוצח ונערה המאורסה וכו׳ ע״כ כלו׳ אבל בב״נ דליכא שום מצוה שחייב ליהרג לא אצט׳ לימוד אלא ממילא יעבור ואל יהרג משום אונס והשתא אם איתא לדברי הרב אמאי לא כתיב בהו נמי מעוטא דוחי בהם כי היכי דלא נילף מרוצח והדרא קושיית התו׳ לדוכתא א״ו ליתא. עוד ראה זה מצאתי בכ״מ מה׳ יסודי התורה שכתב דמ״ש דבש״ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דיהרג אלא שנתנו טעם מסברא היכא דשייך אבל אה״נ דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי ע״ש הרי שאין עיקר הדין מכח הסברא כדי שנוכל להחמיר על ב״נ ליהרג מכח אותה סברא אשר ע״כ במקומי אני עומד לומר דליכא חילוק כלל וברוצח נמי יעבור ולא יהרג וראיתי שהרב הנז׳ כתב שהרב יפה מראה סבר הכי ואבתריה גרירנא. ואיך שיהיה לא יכולתי להלום מה שנסתיע הרב לסברתו מדברי הרא״ם דהכא דלפי הנר׳ ליכא אפי׳ דמות ראיה שהרי הרב לא הזכיר אותה סוגייא כלל ולא נחית לחלק בין ישראל לב״נ ולא מידי אדרבא כייל ותני על כל עבירות יעבור וכו׳ חוץ מע״ז ג״ע ש״ד והיכי סבר הרב הנז׳ להוכיח מל׳ זה דסבר הרא״ם דב״נ משונה דינו מע״ז וג״ע לש״ד זה דבר פלא. ועוד אני אומר דלו יונח בדברי הרב אפ״ה פירושנו על דברי רש״י א״ש דהתם כתב הרמב״ם פ״ה מה׳ יסודי התורה וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ה״ז חילל את ה׳ וכו׳ ואעפ״י שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ״ל שאין ממיתין אותו עכ״ל מעתה אפי׳ נימא שחיבים היו ליהרג ולא לעבור מ״מ אנוסים היו ואינם בכלל חייבי מיתה ושפיר אמינא דבשלמא לעשו לא הוה איכפת ליה מידי אם יהרוג דהותר דמו וגברא קטילא הוא שהבא להרגך וכו׳ אבל הם דס״ס היו אנוסים היה מיצר אם יצטרך להורגם כיון דעכ״פ אינם חיבין מיתה כדאמרן וגם אינם בכלל הבא להרגך וכולי שלא מדעתם היו באים אלא באונס ודוק: