משכיל לדוד · ויקרא · פרק 21 · פסוק 6

קדושים יהיו על כרחם וכו׳. איברא דהכי איתא בת״כ מיהו לא ידענא הכרח לזה כי מ״ש הרא״ם ז״ל מדלא כתיב קדושים הם. קשה דקדושים הם לא משמע ציוי לכך מוכרח לכתוב יהיו ולעולם נימא שהצווי לכהנים עצמם כמו קדושים תהיו דבפ׳ דלעיל שהוא צווי לישראל עצמם. ומה שכתוב כאן שלא לנוכח שכן לשון כל הפרשה לא יקרחו וכו׳ הן אמת שיש כפל לשון בכתוב דמסיים והיו קדש. ומ״מ בההוא דסיפא דיתיר התם הי״ל לדרוש להזהיר לב״ד שיקדישום והך דרישא לכהנים עצמם. ותו דוהיו קדש נמי כבר נדרש בת״כ לרבות בעלי מומין. ומה שתירץ הש״ח בשם הד״ד דלא דמו לדלעיל דהתם תחלה אמר קדושים תהיו ואחר כך מפרש במה יהיו קדושים משא״כ הכא שכבר הזהיר תחלה אזהרות של כהנים ומה בא להוסיף באמרו אחר כך קדושים יהיו א״ו אזהרה לב״ד עכ״ל בהא נמי קשה דאדרבא קרא דקדושים תהיו דלעיל נמי אחר האזהרות כתיב דקאי אעריות דבפ׳ אח״מ כדכתיבנא התם והכי נמי והתקדשתם שבפ׳ דלעיל שהוא פרישות מע״ז כמ״ש רש״י שם נכתב אחר האזהרה והכי יאה כדפרישנא התם באופן דהך מלתא אכתי צריכא רבא. ואפשר לי לומר שאם הוא אזהרה לכהנים עצמם הרי הכתוב מהופך דתחלה הול״ל ולא יחללו וכו׳ והדר קדושים יהיו וכו׳ דהכי שפיר למכתב בתחלה השלילה דהיינו בחי׳ סור מרע ואחר כך החיוב דהיינו בחי׳ עשה טוב. א״ו קדושים יהיו קאי אב״ד ולא יחללו וכו׳ קאי לכהנים גופייהו: