חתם סופר על התורה · תצוה

ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור להעלות נר תמיד באהל מועד מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר פי' הרא"ע יערוך לשון ערך ושיעור שישער שיעור הדלקה מערב עד בקר כל כך שמן יתן לתוכם, ואחז"ל (שבת כ"ג ע"ב) פרוכת העדות עדות היא לכל באי לעולם שהשכינ' שורה בישראל שנותן שמן כמדת חברותיה וממנו מתחיל ובו מסיים, הכמות כמה שיעור מדת שמן יתן להדליק כך וכך זמן שירצה, והאיכות שיהיה השמן מזוקק לערך שימשך אחר הפתילה בכל זמן הכמות הנ"ל דאל"ה הרי הוא כבה בתוך הזמן, אמנם אין מעצור לה' לומר וידליק ומכ"ש שיהי' המועט מחזיק כמרובה, אמנם הדלקת שמן שבמנורה דמרמז על עבודת ה' ותורתו, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים בכמות העבודה אין מעצור אפילו הממעיט הוא ריח ניחוח לה' ובלבד שיהי' האיכות שהוא כוונת הלב זך ומזוקק לשם ה' אבל אם איכותו אינם מזוקקים אפילו ירבה כחול מצות אינם לריח נחוח וע"כ בשמן המנורה הרומז לעבודת ה' ציוה שיהיה השמן זך עד שיהי' ראוי להעלות נר תמיד פי' שימשוך אחר הפתילה שאלו נותנים בו שמן כשיעור להדליקה לעולם יהי' נמשך אחר הפתילה לעולם ולא יכבה ואז אם השמן מזוקק כל כך הרומז על כוונת הלב לשם שמים, אז ישער אהרן בצמצום כמות מעט רק מערב עד בוקר ולא יותר ואפילו הכי ידלק כל היום אותו נר מערבי להורות נתן שהממעיט אם אך לבו לשמים הרי הוא ריח נחוח לה':

וגלל כן כל ימי שמעון הצדיק שהיה הפרנס צדיק גמור ודור לפי פרנס שהיה לבבם שלם שמן זית זך הראה הקב"ה לכל באי עולם שלבב ישראל שלם עמו ולא כבה נר מערבי אבל משמת שמעון הצדיק לא היו הדעות שלימות כל כך לכך פעמים דולק פעמי' נכבה, והיינו דאמרי' שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל אין הכוונה שורה בבה"מק שהרי כמה ניסים נעשו בבהמ"ק ועוד מאי רבותא דהשכינה שורה הלא בכל מקום שגלו ישראל שכינה גולה עמהם והשוכן אתם בתוך טומאתם כתיב אלא שדליקת נר מערבי סי' שהשכינה שורה בלבותם של בני ישראל ומיחדים מעשיהם לכבודו ית"ש:

ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך, כ' הרמב"ן אמר ואתה תצוה כי אם הי' אומר צו הו"א שיצוה אחרים והם יצוו את ישראל כדכתיב ועשית שלחן, מנורה ונעשה על ידי בצלאל ואהליאב רק הי' בציווי על ידי משה והוה סד"א ה"נ יצווה ע"י אחרים קמ"ל ואתה בעצמך תצוה עיין רמב"ן, ונ"ל עפי"מ דאיתא בבעה"ט מפני שאמר מרע"ה מחני נא מספרך ע"כ לא נזכר שמו בי"ח פרשיות שבמלאכת המשכן, והנה אי' הי' מצוה לאלעזר שיאמר הי' צריך לומר זה הדבר אשר ציוה ה' את משה קחו לכם שמן זית כמו שאמר בפ' גיעולי נכרים (פ' מטות סימן ל"א פסוק י"א) נמצא נזכר שמו של משה בפרשה זו ע"כ אמר לו ואתה בעצמך תצוה:

ויל"ד להעלות נר תמיד מה שייכות להיות זך וכתית כדי להעלות נר תמיד בשלמא להעלות נר שתהא שלהבת עולה מאיליה צריך זך אבל להדליק תמיד מלילה ללילה לזה לא צריך זך וכתית, ובמדרש שמן זית ולא שמן אגוזים ופקועות שהזית מביא אורה לעולם פי' בספר זית רענן מרבינו בעל מג"א שמביא חכמה שהיא אור עולם דשמן זית מחכים (הוריות דף יג ע"ב), וצל"ע עיקר הקושי' מעיקרא, הא שמן זית הוא צלול מכל השמנים כמבואר פ' ב"מ (שבת דף כ"ד ע"א) מאי קא קשי' לי' וכי אין ראוי להדליק לפני מלך הכבוד שמן היותר צלול, וי"ל עפ"י מה דאיתא פ"ב דמס' דתמיד שלא הי' נוטלים עצים למערכה מאילנות שנושאים פירות משום ישוב א"י שיהי' הפירות לאכול וא"כ ה"נ קשי' כיון דשמן זית מחכים האוכלו א"כ הו"ל לחוס שלא להדליק אלא בשמן צנונות ופקועות וכדומה שאינו מחכים ומתרץ היא הנותנת כיון שהוא מחכים והמנורה סגולה להחכים הרוצה שיחכים ידרים (בבא בתרא דף כ"ה ע"ב) והרגיל בשרגא של מצוה הו"ל בנים ת"ח (שבת דף כ"ד ע"ב) ומכ"ש אור מנורה בבהמ"ק ע"כ מצוה להדליק בשמן זית המחכים להמשיך שפע להמחכימים באור תורה שיצליחו, והיינו דא"ל הקב"ה למרע"ה ויקחו אליך שמן זית זך ולא שמן של אגוזים וכדומה כדי להעלות נר של חכמה תמיד אצל הת"ח שיאירו במאור תורה:

ובמדרש זש"ה ה' בחושך אור לי, כי אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, אחכז"ל (מגילה דף י"ג ע"ב) כשנפל פור בז' אדר שמח המן שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה רבן ולא ידע כי בז' באדר מת ובז"א נולד משה, והענין כי איתא במדרש והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו אימה זו בבל, חשיכה זו מדי גדולה זו יון נופלת עליו זו אדום, וערמב"ן פ' לך לך על פסוק זה, הנה מדי היא בחי' חשיכה ומרע"ה הוא הביא אורה לעולם שעליו נאמר והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך ע"פ תהום ויאמר אלקים יהי אור ו'י'ה'י' אור, שהם כ"ו דורות גמט' ויהי שמאדם עד מרע"ה עשרה מאדם עד נח ועשרה מנח עד אברהם, ואברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם הם כ"ו דורות ואחכז"ל פע"פ שכנגדן כ"ו כי לעולם חסדו שלא הי' אור תורה וניזונין בחסדו של הקב"ה והעולם היה תוהו ובוהו וחשך ושוב בלידת מרע"ה ויאמר אלקים יהי אור נתמלא הבית אורה, וה"נ חשב המן כי ביום מיתתו חשך האור ונכבה והוא סימן ותגבורת מלכות מדי המרומזת בחשיכה שראה אאע"ה בד' גליות ולזה שמח שמחה גדולה, ובזה ניחא נמי מ"ש במדרש ובפייט דפורי' דבכל חודש מצא שום מצוה שעסקו בו ישראל עד שבחודש אדר לא נמצא דבר והיינו כמ"ש בח"ה נר א' קטן דוחה כמה וכמה מן החשך ע"כ לא מצא ידו בשום חודש להרע ישראל כי נר מצוה מאיר החשך אך בחודש אדר לא נמצא בו שום דבר טוב לדעתו להאיר ולא עוד אלא שנכבה נרן של ישראל ע"כ שמח שבו ימצא מקום להתגברו' חשיכה גדולה של מדי, והוא לא ידע כי אורות מאופל אמר ויהי כי אדרבה מתוך חשיכה גדולה משם מתנוצץ האור הגדול ומשו"ה בזמן שכלו דורות שניזונו בחסדו של הקב"ה והי' חושך גדול בעולם תהו ובהו ואז הי' התגברות הגלות במצרים בוימררו חייהם והי' מתגבר עוד עד אדר שאין בו דבר טוב כנ"ל, ובהגיע ז' אדר חשך האור לגמרי וגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו אפי' של מצרים כפירש"י בחומש ומתוך אותו החשך הגדול המעובה האיר אור לישראל נולד מרע"ה אור לישרים ונתמלא הבית אורה, ואלולי ידע המן זה הי' להתבונן אדרבה מתוך חשיכה אורה והפור באדר לא טוב הוא שבז' אדר ביום התגברות החשך נולד מרע"ה כי אורות מאופל אמר ויהי, ואיתא בילקוט ראובני פ' תרומה מסיים נחשת ומתחיל ואתה ר"ל נח שת ואתה היינו כי משת הושתת העולם עשרה דורות עד נח ואח"כ הושתת מנח אחר המבול והכל בחשך בא ובחשך הלך, שוב ואתה מרע"ה שהוא אור העולם והיינו דקאמר מדרש הנ"ל ה' בחשך אור לי אתה תאיר נירי תגיה חשכי כי בחשך של ז' אדר אור לי:

ועד"ז נ"ל מה שקשה לכאורה נוסחת על הנסים דמסיים ותלו אותו ואת בניו על העץ ולא הי' לומר אלא ונהרג הוא ובניו, ועוד הא קיי"ל ספ"ג דמגילה דף כ"ב ע"ב דלימא לתרווייהו הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם וגם האל המושיע, כדי שלא לברך על מפלת המן אלא גם על ישועת ישראל א"כ בעל הניסים מ"ט אינו מזכיר רק תליית המן על העץ ולא תשועת מרדכי וישראל, אחכז"ל המן מה"ת מניין שנא' המן העץ (חולין קל"ט ע"ב) וכתב תוס' (מגילה י"ג ע"ב) "הכסף" נתון לך גימטריא "העץ" נתון לך להסביר כל זה, להבין מ"ש להשמיד להרוג ולאבד מנער עד זקן וגו' מה תו אמר ושללם לבוז אם נשמדו ח"ו מה לי תו בשללם לבוז יהי' לבוז או לא כיון שחלילה כבר נשמדו שונאי ישראל, אבל אקדים כי בחטא עץ הדעת שנפלו ניצוצות הקדושות לטומאה מאז הותחל העולם להתחשך בדור אנוש מבול והפלגה עד שליקט יוסף כל ניצוצות קדושות המפוזרים בכל עולם והכניסם למצרים ע"י וילקט יוסף את כל הכסף, ובצאת ישראל יצאו כל צבאות ה' ניצוצות הקדושות וישראל חזרו ועשו מצרים כמצולה שאין בה דגן וינצלו את מצרים וכמעט נתקן חטא עץ הדעת עד שבמתן תורה נעשו חירות ממלאך המות (כדאיתא במד"ר משפטים חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות שנעשו חירות ממלאך המות) ולולי שקבלו באונס ע"י כפיית ההר כגיגית ועי"ז חזר היצ"הר והס"ם והכשילם בעגל ומרגלים והתלוננת מי מריבה עד שהסיתום א' לא' בחטאם וסוף נחרב ביהמ"ק (ואלו זכו ולא התעבר ה' בי למענכם ונכנס משה לארץ ישראל לא הי' בהמ"ק חרב כידוע) עד שבימי המן קרוב הי' שיחזור עץ הדעת למקומו ממש ר"ל ולא די לו להרוג ולאבד וגו' ותחזיר הקדושה ולא די לו בזה אלא ושללם לבוז ולהוציא ניצוצות הקדושות שבכספם של ישראל ולהכניסם לטומאה וזהו, הכסף, העץ, נתון לך הוא עץ הדעת והיינו המן העץ, אבל מתוך חשיכה אור גדול אדרבא עי"ז קבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ומה שהי' חסר בסיני שלא קבלו ברצון נשלם כאן והיינו דמסיים על הניסים בישועת ה' ותלו אותו ואת בניו על העץ הידוע עץ הדעת וליהודים היתה אורה זו תורה ברצון ולא באונס:

במדרש רבה פ' וילך איתא ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו מהו שיהי' מותר לו להתפלל כך שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה למדוני רבותינו כיון שראה צרתו לפניו דעתו מובלגת, אבל משנקבר כל שבעת ימי האבל הוא זקוק לכל דבר מצוה ומניין למדו לאבל ז' ימים אמר ר' אבא בר אבינא שכן מצינו ביוסף ויעש לאביו אבל ז' ימים עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה אמנם יובן דהנה ב' מיני צער יש באבל המצטער על מתו הא' מצד נשמת המת אשר מצטערת מאוד בהפרדה מהעה"ז ורואה חדרה משכן כבודה הגוף הנגוף ניתן מאכל לתולעים משכן לרמה וכן כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ועיין בעקרים מאמר ד' מפרק ל"ב ואילך האריך בזה, וא"כ ראוי לכל הקרובים לצער בצרתה, והצער השני מצד הקרובים בעצמם כי ידוע שכל אדם יש לו מזל למעלה שממנו שופע עליו מלמעלה וע"כ אמרו ברכת הבית ברובה וכל יום ויום הקב"ה מזמין לאדם ברכה שממנו פרנסתו כמו שדרשו חכז"ל אפסוק ברוך ה' יום יום יעמוס לנו שנותן בכל יום מלא עומסו, ומשמת נחסר זה ועל זה כתיב ביום אכלך ממנו מות תמות בכפל מטעמים הנ"ל, וזהו כוונת המדרש שם רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים מניין שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו תדע לך שכך הי' צריך לומר למשה אתה מת ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים מניין ממה שקרינו בענין הן קרבו ימיך למות עכ"ל, והכוונה שמשה רבינו ע"ה שהי' איש אלקים לא הי' המיתה בכפל כי מצידו לא מת כי לא נצטערה נשמתו בסילוקה מהעה"ז כי לא הורגלה בתאות העה"ז מעולם אדרבה הורגלה בחיי' להיות עולה שמים כבן בית ולחיות מ' יום בלי אכילה ושתי' וגם גופו נזדכך ונעשה גשם רוחניי ומכ"ש דלא שלטה בו רמה ותולעה ולא מת רק באופן השני הנ"ל ע"ד שאחכז"ל בפ"ק דמגלה דף ט' ע"א צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות שאבדה כל מקום שהיא מרגליות שמה ולא אבדה אלא לבעליה וזה יצוייר יותר במשה רבינו שמתחלתו לא נברא אלא להיות צנור משפיע לישראל וזה הי' כל מגמתו, צנור גמטריא משה עם הכולל כמ"ש המפרשים ובמיתתו פסקה השפע הזה ואעפ"י שעדיין לחלוחיתו קיים דאל"ה לא הי' אפשר להשיג שום דבר בתורה כדאיתא בזוהר פ' כי תצא מ"מ היא מתמעט והולכת יום יום עד שלבסוף עתידה תורה שתשתכח מישראל, והנה השפע הבא מהצנור תלוי בימי' עליונים כמ"ש לעיל על פסוק ברוך ה' יום יום שהקב"ה נותן לו בכל יום מלא עומסו וכאשר על פסוק יראת ה' תוסיף ימים ועל פסוק כימי השמים על הארץ, וזהו כוונת המדרש דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו שאין הצדיק מת מצידו כלל כ"א הן קרבו ימיך למות ימיך הם קרובים למות ולא הואו, ועל זה איתא בילקוט הן א' שכן בלשון יוני קורין לא' הן (וכן הוא במסכת שבת דף ל"א ע"ב) והפי' כנ"ל שאמר לו הקב"ה שמשני מיתות לא יצוייר בו כ"א אחד והיינו קרבו ימיך לבד מצד הפסדן של ישראל אבל מצד עצמותו חי' הוא עדיין ודו"ק:

והנה איכא נפקותא בין ב' הטעמים דאי הטעם מפני צער הנשמה א"כ אותו הצער מתמעט והולך שהנשמה יוצאת מהרגילה א' א' וא"ש דפטור מלהתפלל ביום הראשון טפי מבשאר הימים אבל אי הטעם השני אמת כי הצער מצידנו א"כ הצער מתגבר והולך כל שמתרחקת מהעה"ז מתמעטת שפעה א"כ נהפוך הוא ונהי דאין לפטור מלהתפלל לעולם מ"מ מ"ט לבחור ביום הראשון דווקא וצריך לומר מ"מ ביום הראשון שעדיין מתו מוטל לפניו הצער הגדול וחדש הוא עדיין משא"כ אח"כ כבר דש בי' וגזירה על המת שתשתכח מהלב וזה הטעם השני מוכרח דהרי עיקר אבילות ילפי' מיוסף שעשה אבל לאביו ז' ימים וקיי"ל יעקב אבינו לא מת ולא הי' שם אבילות רק ההעדר מצדינו וע"כ כטעם השני הנ"ל וזהו פי' המדרש שהתחלנו בו הן קרבו ימיך למות מוכח שיש מיתה לימים ג"כ שהוא ההפסד המגיע לנו וא"כ יש להסתפק אי טעם האבילות הוא מצד זה וא"כ הוא מתגבר והולך ואין לחלק בין יום ראשון לשאר הימים או דלמא הטעם משום צער הנשמה ויש לחלק בין יום ראשון לשאר הימים לכן שאל הלכה מי שמתו מוטל לפניו מהו שיהי' מותר להתפלל והשיב דלעולם אסור להתפלל לכל הטעמים ביום הא' שכיון שרואה צרתו לפניו דעתו מובלגת, משא"כ משנקבר, אמנם מנ"ל דזה הטעם אמת וצריכים לדחוק ולחלק כיון שדעתו מובלגת דלמא אידך טעמא מפני צער הנשמה וא"כ א"צ לדוחק זה לכן אמר מהיכן למדו רבותינו לאבל ז' ימים מיוסף ויעש לאביו אבל ז' ימים ויעקב אבינו לא מת אע"כח הטעם השני אמת ודו"ק:

ועד"ז ביארנו בפרשת השבוע מאי דכתיב ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד יל"ד אמרו ואתה תצוה נהי שלא הזכיר שמו של מרע"ה מטעם שכ' בעה"ט הואיל ואמר מחני נא עיי"ש מ"מ הי' לו לומר לך וצו את בנ"י או ואתה צו אבל ואתה תצוה משמע מדעתך תצוה כן לא פקידה מוכרחת מהקב"ה שיעשה כן ומפני כן נדחק רש"י עתיד אתה לצוות את בנ"י בפ' אמור עיי"ש, תו יל"ד ויקחו אליך דהל"ל ויתנו אליך, ובפרה אדומה דרשו חז"ל בנ"י ויקחו ולא הגוים ער"פ אין מעמידין ובפרשת תרומה ויקחו לי תרומה י"ל כיון שהכל לו יתברך כי ממך הכל ומידך נתנו לך ורק כשאדם מכוון לעשות מצוה ומע"ט אז מקיים בי' והארץ נתן לבני אדם ונקנה הכסף לו והוא נותן להקב"ה משלו ע"כ שייך ויקחו לי תרומה שבתחילה יקחוהו ממני ואח"כ יתנוהו לי, אבל הכא לא שייך זה דלא כתיב ויקחו לי אלא ויקחו אליך וא"כ הל"ל ויתנו אליך, גם להעלות נר תמיד לא הי' צריך כאן אלא שיהי' שמן זית למאור ואח"כ יצוה להדולקים ידלקוהו ובאיזה מקום אבל להמנדבים אין צורך לזה, והנה בספר יד דוד הקשה בפ"ק דיומא ג' ע"ב למ"ד קח לך משלך וא"כ הי' הקטורת ושמן המשחה משל מרע"ה ומקרא מלא דבר הכתוב והנשיאים הביאו את הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים, ותי' דאתי' כמ"ד בפרק יוה"כפ ע"ה ע"א דנשיאים ממש עננים הביאוהו וא"כ י"ל שהביאוהו למרע"ה ובזה נתיישב לו מ"ש שם עוד בגמ' והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאותו דבר שירד להם בבקר מלמד שירד להם לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות וקשה הא גם הבשם ושמן המשחה ירד ומדוע לא הזכיר הש"ס אע"כח זה לא ירד אלא למשה ולא לישראל אלו דבריו ודפח"ח:

אלא דקשה א"כ גם שמן למאור הביאוהו הנשיאים דהיינו העננים למרע"ה ולא לישראל, והרי כתיב ויקחו אליך ואמרי' שם ביומא ג' ע"ב ויקחו אליך משל צבור, וצריך לומר נהי דהעננים הביאו למרע"ה את השמן למאור מ"מ הוא מסרו לצבור בעין יפה ושוב נתנו הם לנדבת הנרות וא"כ הוא מיושב לשון הקרא ויקחו אליך ממש כמו ויקחו לי תרומה שהם יקחוחו מתחלה ממך על מנת לחזור ולתנו אליך לנדבת המשכן, אלא דקשי' הפוכי מטרתי למה לי להוריד שמן למרע"ה והוא יחזור ויתנהו לישראל, וי"ל דאחז"ל (נדרים דף ל"ח ע"א) פלפול התורה ניתן למרע"ה לבדו והוא ניהג בו טובת עין ומסרו לישראל וידוע כי המנורה ונרותי' ושמן המאור מרמזים על התורה שבע"פ ופלפולה, ע"כ נתן הקב"ה שמן למאור למרע"ה כי לו ניתן מתחלה פלפול ולא לישראל, אמנם כשם שהוא מרצונו ומטוב עין אשר לו נתנו לישראל, ה"נ מטוב עין יתן השמן המאור לישראל והם יתנוהו לנדבת המנורה והיינו דא"ל הקב"ה למרע"ה לא כמכריח ומצווה שעל כרחו יתן לצבור, אלא כמיעצו ואתה מטובתך תצוה את בנ"י, ויקחו ממך ויחזרו ויתנו אליך שמן זית זך כתית למאור:

אמנם אומרו להעלות נר תמיד יראה עפ"י מה שאחז"ל ספ"ק דסוטה נשמת מרע"ה הי' מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים ומי יתיצב לי עם פועלי און, וסמליון (פירש"י שם חכם) אמר הכי אמר הקב"ה וימת שם משה עבד ה' ספרא רבא דישראל, ויש אומרים מרע"ה לא מת כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה התם עומד ומשמש אף הכא עומד ומשמש, וצ"ע טובא מ"ט אמרו מלאכי השרת כך והקב"ה אמר מילתא אחריתי בהספידו של משה, גם מ"ט הוסיף על לשון הקרא ספרא רבה דישראל מה ענין לתואר הזה, גם מה ענין לומר משה לא מת ומקרא מלא דבר הכתוב וימת שם אבל הענין יובן עפ"י משאחז"ל (תענית דף ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת ופריך וכי בכדי חנטוהו חנטייא וספדו ספדייא ומסיק מקרא אני דורש אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה הוא בחיים אף זרעו בחיים, והנה מלבד מה שמאמר זה תמוה בעצמו כמובן, עוד הקשה הרמב"ן ונדחק מאוד הא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות, ועוד כתיב ויראו בני ישראל כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף, ולפע"ד לומר כי לא יתואר מיתה בצדיקים אשר הניחו אחריהם תלמידיהם ובניהם העוסקים יומם ולילה במה שלמדום אבותיהם כי בכל דבור ודבור ומצוה שהם עוסקים בעוה"ז הנה זכותם תלוי ברבם שעומד בעוה"ב ועי"ז הוא מתגדל והולך בעוה"ב ואינו מוצא מנוחה כי אם הולך ממדריגה למדרגה ואינינו כשאר מתי' שהם עומדים קיימים באותו העולם שובתים מכל עבודה לא כן אלו הצדיקים ועד"ז פרשתי במקום אחר מקרא שכ' הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והפר את בריתי, שלדעת חז"ל מקרא זה נדרש לפניו ולאחריו הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ולדרכינו יובן כך כי מי לנו גדול ממרע"ה שכל מעשינו ועבודתינו ולמוד תורתינו הכל ממנו ולא ינוח ולא ישקוט בעוה"ב רגע אחד כי הולך הוא ומתפעל ע"י עבודתינו את ה', אמנם בדור החורבן שרוב ישראל פרקו עול תורה ועבדו ע"ז ולא עוד אלא גם הנשארים טענו מודעא רבא לאורייתא בימי יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש לזה על זה כלום, עד דהדר קבלוהו בימי אחשורוש וא"כ באותו הזמן קם מרע"ה על עמדו באותו העולם ולא הי' לו הלוך מדרגה, וזה שאמר לו הי"ת הנך שוכב עם אבותיך וקם ולא תלך מדרגות עליות בקודש, והא כיצד וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והפר את בריתי שיפרקו עול תורה בכללה ויטענו גם מודעא רבא א"כ באותו הדור תקום ותעמוד על עמדך:

והנה יעקב אבינו ע"ה מובחר שבאבות מתחילה לכך נוצר להעמיד עדה קדושה כולם עבדי ה' ומן אז והלאה קמה גם נצבה זרע ישראל הקדושים אשר לא זזה שכינה מהם ויודעי ה', וא"כ הלאיש כזה יתואר מיתה הלא עודנו עומד ומשמש כל עוד שזרע ישראל חיים על פני האדמה הרי הוא חי וקים ויפה אחז"ל יעקב אבינו דייקא לא מת במה שהוא אבינו ואנחנו בניו לא יתואר לו מיתה, והיינו דקאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ומובן וק"ל, אמנם עוד מדריגה אחרת הי' ליעקב שבה נקרא ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ויושר אל מלאך ויוכל, ולא הניח אחריו מי שימלא מקומו בזה וא"כ אותה הבחינה מת ונסתלק מן העולם ושפיר שייך לומר ויקרבו ימי ישראל למות ולא ימי יעקב, והנה האחים שפחדו מיוסף אולי ישטמנו, הוא מאפיסת מי שישור על אנשים ועל מלאכי אלקים, כי מי שאינו מפחד מהמלאך לא יפול עליו פחד אנשים ע"כ אמר ויראו בני ישראל כי מת אביהם ישראל ואין כאן מי שישור עם מלאך ויוכל לו ע"כ אמרו לו ישטמנו יוסף ולק"מ וק"ל:

והנה לא יתואר על מרע"ה שם מיתה בהיות תורתו שלמד אותנו אנחנו כולם חיים היום ולעולמי עולמים עוסקים בה כאשר צונו לא יפול דבר ארצה אך בשתי בחינות יתואר בו שם מיתה אחד על היותו הוא לבדו הכותב תורה שבכתב ומיום ההוא והלאה לא יכול אדם להוסיף כקוצו של יו"ד ועל זה כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, שזהו בחינת תורה שבכתב, וזאת שנית לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לפרעה ולכל מצרים העיד לנו הכתוב כי בכל הפלאים שיעשו ע"י נביאים להכרית רשעים לא יהי' כמו אלו שעשה מרע"ה לפרעה ולכל מצרים, והנה במיתתו של מרע"ה הי' הקב"ה מספידו ואמר וימת שם משה עבד ה' ומלאכי השרת באו לנחמו יתברך ואמרו איך יתואר מיתה במשה עבד ה' הלא עודנה עבד ה' עומד ומשמש שהרי צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, וכיון שלמד הכל עם ישראל הרי הוא כעודנו חי עומד ומשמש כמו אותן מ' יום שהי' שם בהר, ואמנם הקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, דעכ"פ לענין זה יתואר מת כי לא קם אחריו לעשות אותות ומופתים ברשעים כמוהו, ואידך אמר הכי אמר הקב"ה וימת משה ספרא רבא דישראל כי בבחינת היותו סופר וכותב תורה שבכתב לא קם עוד, מתוך הדברים למדנו דעכ"פ ממה שמסר פלפול התורה לישראל עי"ז ודאי הוא כאלו עודנו חי וקיים עמנו עומד היום ומשמש, והיינו אחר שאמר לו הקב"ה ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור שרומז על פלפול התורה שנהג בו טובת עין ומסרו לישראל, אמר לו הקב"ה שהתועלת בזה להעלות נר תמיד שיעלה נרו של מרע"ה תמיד בלי הפסק:

במדרש הן קרבו ימיך למות, אמר לו הקב"ה היום קובל עליך אינו זז ואינו שוקע ובן עמרם קיים ותו במדרש אמר לו משה להקב"ה בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ובהן אתה מבשרני הן קרבו ימיך למות א"ל הקב"ה אמרת והן לא יאמינו לי. אחז"ל המן שמח כי נפל לו פור בירח שמת בו משה רבן ולא ידע כי בז' אדר מת ובז' באדר נולד (מגילה דף י"ג ע"ב) הנה כתיב ויקרא ה' אליו משה משה ואחז"ל משה משה בלי פסיק (שאין כתיב בין שני תיבות אלו נגינה הקרוי פסיק שמראה על הפסק בין שני התיבות) משא"כ יעקב יעקב והוא מסתרי תורה. אבל ע"ד פשוטו י"ל באמת שמו הי' משה פעמים, כי גם טרם שנולד כתיב בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים ובפרק שלוח הקן דף קל"ט ע"ב אמרו חכז"ל בשגם הוא בגמטרי' משה דגמטריא דדין כגימטריא דין שהי' ימיו מאה ועשרים, וכבר כתבתי במק"א "שגם" הוא ש'מ'ג' אורות שהי' פניו כפני חמה (כדאית' במדרש זקנים שבדור הי' אומרים פני משה כפני חמה) של עתיד לבוא שבעתים שבעה פעמים שבעה שהוא "שמג" ובביאתו לעולם ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית כלו אורה כדכתיב וירא אלקים את האור כי טוב שהוא אור הגנוז לע"ל נמצא מיד בז' אדר כשנולד נקרא משה על שם האורה. ותצפניהו שלשה ירחים עד ז' סיון והושלך למים והומשח משם וקראתו בת פרעה משה על שם כי מן המים משיתיהו, והיינו משה משה ב' פעמים, והנה שמא גורם כי וארא אל אברהם וגו' באל שדי ואותה אספקלריא של אל שדי הי' משה עצמו כי אל שדי גמטרי' משה כידוע מדברינו כמה פעמים, והנה אותו משה מדריגה גשמיות שניתן לו ביום ז' סיון ע"י המים וחזר ונלקה ונסתלק ע"י המים מי מריבת קדש אך מדריגתו "אורו" לא מת ולא נסתלק חלילה כיון שנסתלק בשרו וגשמיותו אז יצאה חמה מנרתיקה ולא הי' יכול להתעסק בו ולקוברו כי אם הקב"ה בעצמו ולא נודע קברו מקום גניזתו של האור "שגם" הנ"ל, והמן לא ידע אלא שם משה שנתחדש לו בז' בסיון ונסתלק בז' אדר נמצא לא נסתלק ביום ביאתו לעולם ע"כ שמח ולא ידע כי באותו יום ממש נולד משה של אור "שמ"ג" אורות ויצא מנרתיקה להאיר עולם כלו מכבוד תורתו. ולבוא אל המכוון בעזה"י אומר כי יען לא האמנתם להקדישני לכן לא תביאו אע"ג שכבר נכתב והיו ימיו מאה ועשרים וי"ל בשגם הוא בשר יהי' בשר שלו מאה ועשרים ואח"כ יסתלק הגשמיות ויוצא האור הגדול מנרתיקו אך לפי"ז גם החמה העליונה יוציא מנרתיקה וצדיקים מתרפאים בה כמו שיהי' לעתיד לבוא דאל"ה יהי' אורו של משה מכהה גלגל חמה (וכמו שהי' אורו של אדם הראשון קודם החטא מכהה גלגל חמה כמו דאיתא בבא בתרא דף נ"ח ע"ב ששני עקביו דומין לשני גלגלי חמה עד כאן, רק אחר החטא נתמעט אורו) וזה הי' א"א כי אין הדור זכאי לכך ויען לא האמנתם בי להקדישני כי אז היו מביאים ישראל לאותו מדריגה שלע"ל והי' ראוי לשמש באור שבעתים אך לא האמנתם בי וא"כ אין הדור ראוי לכן לא תביאו. והיינו דאמר לי' הקב"ה הן קרבו ימיך הקצובים מאה ועשרים למות ואם תאמר היינו לבשר שלי, ומה בכך, יסתלק הנרתיק ואור "שגם" יאיר ע"ז אמר היום קובל עליך כי החמה היא בנרתיקה וא"א לה לשמש בעולם אם תשאר אתה בלי נרתיק וא"ל מרע"ה בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי שמים א"כ תוציא גם החמה מנרתיקה ויתוקן עולם במלכות שדי, וא"ל וה"א והן לא יאמינו לי א"כ אין העולם כדי לשמש באותו אור והיינו ויתעבר ה' בי מענכם ולא שמע אלי כי הם גרמו:

אחכז"ל אמר המן אתי מלא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים כיכר כסף דידי וא"ל מרדכי רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ויל"ד מה שרצה מרדכי בזה וגם מה רצה המן במ"ש שדחי כסף שלו, וי"ל כי המן דאג על אחד משני דברים או כי מזלו שעלה התחיל הגלגל לירד וירד מטה מטה באין מקים, או אפשר מזלו במקומו אך ישראל התאמצו במצוה ושדדו מערכת מזלו ואז מסתייע לבטל קנינו בעשרת אלפים ככר כסף אבל גדולתו במקומו עומד ע"כ כשראה מרדכי בקומץ שמח ואמר די לכם לדחות עשרת אלפים ככר שלי אבל עדיין גדולתי במקומי עומד וא"ל מרדכי עבד שקנה נכסים עבד למי הרי עשרת אלפים שרצית לעשות בהם פרנסת עניים כדאיתא במדרש שאחשורוש אמר הכסף נתון לך ונתנו המן לפרנסת עניים עיי"ש ולקנות בהם ישראל אינם שלך ואינם צריכין קומצא דקמחא לדחותם דדחוים ועומדים הם, אלא האי קומצא דחה אותך מכל וכל ונפל תיפול:

כתית למאור ואחז"ל ולא למנחות דלמנחות אין מעכב ואמרו מלך ב'ו' נוטל שמן המובחר לאכילה והגרוע להאיר והקב"ה בהיפוך כתית למאור ולא למנחות, אין הכוונה לאכילת הקב"ה כי האוכל בשר אבירים, אלא ממנורה יושפע שפע אלקי לת"ח ומשחו שמן ששון וממנחות ושולחן יושפע שפע פרנסה ומזונות, ולמדך תורה שיהי' שמן תורתו זך ונקי ויקפיד על שמועותיו כי הוא חיינו ואורך ימינו, ולא יחוש כל כך על צרכי העוה"ז המושפע ממנחות, זאת ועוד אחרת אמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין לא יגעת ומצאת אל תאמין והני מילי לדברי תורה, אבל למילי דעלמא סיעתא הוא מן שמיא (מגילה ז' ע"ב) ע"כ אמר כתית כתישה ויגיעה רבה למאור כי לא יגעת לא מצאת אבל אין צריך כתית למנחות כי סייעתא הוא מן שמיא:

והנה איתא בילקוט אלי אלי למה עזבתני, ביום הראשון אמרה אלי, ביום השני אמרה אלי ביום השלישי צעקה בקול גדול אלי אלי למה עזבתני, ד"א אלי בים אלי בסיני למה עזבתני והוא תמוה מ"ש יום הראשון מיום השני גם לחבר שני הלשונות דאלי בים לא פליג אלישנא קמא ואלו ואלו דא"ח דהנה מצינו במדרש דקחשיב ג' גואלים במצרים מרים נגד וימררו חייהם אהרן נגד וראיתם על האבניים אהרן לשון הריון משה נגד היאורה תשליכוהו עיין ברבה פרשת ויבוא עמלק פ' כ"ו ונתקדש השם על ידה בשירת הים ותקח מרים הנביאה התוף בידה ותצאן כל הנשיה אחרים בתופים ובמחולות וכן האריך בפרשת בהעלתך בפסוק ויאכל חצי בשרו שהיתה מלמדת לנשים, ואפ"ה בסיני נבחר משה ואהרן ולא הוזכרה מרים רק בנה חור במקומה והטעם משום דאין נאה לדור שתהא אשה מנהיגתו והנה ביום הראשון כשנכנסה לבית המלך חששה שלא תומת מהמלך שנכנסה בלא רשות וכאמרה וכאשר אבדתי אבדתי ומבואר בילקוט עיי"ש ע"כ אלי בים שגם שם נתקדש השם ע"י אשה מרים כנ"ל והנה שמע ה' את תפלתה ונשאה חן בעיני המלך אמנם באותה הלילה יעץ המן לתלות מרדכי על העץ אשר הכין לו, חששה שלא תתקיים עצת המן ח"ו ויושיע לישראל על ידה לבדה בלי סיועת מרדכי ע"כ ביום השני אמרה אלי בסיני שלא בחר באשה כי אם במשה ואהרן וחור מבלי להנהיג ישראל ע"י אשה כי אוי לדור שאשה מנהיגתו גם בזה הקשיב ה' בקול תפלתה ונתלה המן ונתעלה מרדכי ביום ההוא, אבל מ"מ עדיין לא הושב רעת המן להשמיד היהודים דלאח"כ כתיב ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להשיב רעת המן בן המדתא אשר חשב לאבד היהודים א"כ ביום השלישי חששה אולי ח"ו תראה באבדן מולדתה ותשאר אך היא ומרדכי כמ"ש בס' המגיד להב"י (אשר כתוב בה הדברים אשר גלה ודבר המלאך המגיד מהב"י) בעי הקב"ה לשיצאה לשונאיהן דישראל ביומי המן ולמשבק למרדכי דלא חטא לאפקא מיני' עם סגי דוגמת משה ואעשך אותך לגוי גדול ומרדכי עבד כדעבד משה ומסר גרמי' למיתה וחששה שלא תהי' כן ח"ו ואז תהי' נעזב מעמה ומולדתה ע"כ ביום השלישי התפללה בעד כל ישראל וצעקה בקול גדול אלי אלי למה עזבתני דייקא שתהי' נעזב מעמה ומולדתה ולכן צעקה בקול גדול דהמתפלל על עצמו מתפלל בלחש כאשר למדו מחנה כדאיתא בברכות פרק אין עומדין אבל המתפלל בצבור מתפלל בקול רם לעורר הכוונה לכן צעקה בקול רם למה עזבתני, ואמרה רחוק מישועתי דברי שאגתי שעדיין רחוק ישועתה מכל דברי הצומות וזעקתם שאין זה עדיין ישועה כלל כי נבחר לה מות מחיים לראות באבדן מולדתה ומסרה גרמה למיתה כנ"ל ודו"ק:

הנה כתיב פנה אלי וחניני כי יחיד ועני אני צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני ופירש מהריעב"ץ ז"ל בסדורו שהצרות הרחיבו לבבו ממש דמלפא תכלא לא בעתא, והנה יש לדקדק בפסוקים אלו מהלשון יחיד ועני אני וכי מפני שהוא יחיד ראוי יותר שתתקבל תפלתו אדרבא הן אל כביר לא ימאס גם מה סמיכת לכאן צרות לבבי הרחיבו לפי הפי' הנ"ל, אמנם לדרכינו יובן דהנה כתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' וענין הכפל הוא צרה כפולה האחד מצידינו כי בהיות השכינה עמנו כאם המרחפת על בניה ומינקת אותנו היינו מלאים כל טוב ושולטים בכל המלכיות ולבנו פתוח כפתחו של אולם ועתה בעו"ה הכל להיפך הכל שולטת בנו בעו"ה ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין לנו לא חלק ונחלה שדה או כרם אך ידוע חולי נגוע מוכה אלקים ומעונה, והצרה השני' מצד השכינה בעצמה שמצטערת בגלות כי בבהמ"ק הי' מקום הזיווג כביכול כי כן כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה ונקראת מטתו שלשלמה שמשם פרין ורבין ישראל וגם היתה מזדווגת בחסידינו ועל כן נקרא משה איש אלקים בעלא דמטרוניתא והקב"ה קרא לנו אשה ואנו קוראין לו איש ומיום שחרבה עירנו נשארה יחידות מהזיווג האמיתי ולכן בעת צרה שלא תבוא על הצבור אמרי' יחידים מתענים נקראו ת"ח יחידים על שנשארו יחידים מזיווגם ועל ב' מיני צער הנ"ל נאמר כפלים בכל חטאתיה ועל זה כתיב ואנכי הסתיר אסתיר פני בכפל כנ"ל והי' ראוי מגודל כפל הצרה כפולה ומכופלת שלא תקובל ח"ו שום תפלה כי אין השכינה שורה מתוך עצבות אמנם הרגל נעשה טבע שני וכבר הורגלנו כ"כ ונתייאשנו מהושע ידינו לנו ואיננו מתפעלי' כ"כ מהצרות ועי"ז נשאר לנו שריד מעט והיינו פנה אלי וחנינו מבלי שיסתיר פניו ממנו רק יפנה אלינו כי אעפ"י שנכפלו הצרות כי יחיד מהזיווג ועני מהשפע אני מ"מ איניני מתפעל כי צרות לבבי הרחיבו כפי' הנ"ל שמההרגל הרחיבו לבבי ע"כ ממצוקותי הוציאני, וזהו שיר המעלות אל ה' בעלות והסתלקות השכינה אל ה' ונשארנו יחידים ועניים מ"מ בצרתה לי קראתי ויעניני כי מרוב הצרות נעשה טבע שני:

כתיב ויקרא שמו ה' ניסי ויעקב קרא למזבח אל אלקי ישראל, הנה וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק והענין כי כבר כתבו הראשונים כי פרעה טען כביכול פועל רע ולא טוב בכלל, ע"כ אמר כי רעה נגד פניכם ומרע"ה בתפילתו אמר למה יאמרו "ברעה" הוציאם, (רש"י פ' בא סימן י' פסוק י') ואמנם כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב א"כ מה תצא ממנו ית"ש אם לא רע ולא טוב, אבל אומר אם יתואר הוי' ית"ש פועל רע ע"ד השאלה כאשר יבואר מ"מ פועל טוב לא יתואר כלל אפי' ע"ד שאלה, כי פועל טוב יוצדק על מי שיש לו שום מציאות והוי פועל טוב, אבל הוא ית"ש הטוב בעצמו וכל פעלו למעניהו שהיוה כל הווית בטובו שהוא טוב ואין לו מציאות אחר א"כ איך יאמר פועל טוב הוא הטוב וכל מה שנאצל ונברא ונוצר ונעשה עמנו הכל טוב, א"כ מאתו לא תצא הטוב כי הכל טוב בעצמו, ואך הרע הוא בהסיר השגחתו והנהגתו רגע אחד ואז יבטל הדבר ההוא מכל וכל א"כ לא יוצדק באמת פועל רע כי על מי יפעל ומי הוא הנפעל שקיבל הרע הלא בהסרת השגחתו והשפעתו בטל הדבר מכל וכל ואין רע ולא טוב, אך יצוייר רע בזה האופן הנה ע"ד משל פרעה רצה להרוג את מרע"ה ובאשר לא הי' ראוי שהקב"ה יסיר השגחתו והשפעתו ממרע"ה רגע אחד לא הי' באפשר שתשלוט בו החרב כי החרב שלו והצוואר של משה שלו והכל בתכלית הטוב וא"א שיזיק החרב לצווארו ואמרו נעשה צווארו כשיש אין זה נס כלל כי כך הוא בטבע ישראל עברו הים ולא הי' ראוי שיסיר הקב"ה השגחתו רגע אחד מהם ע"כ הוא שלא יטבעו כי הים הוא מטובו וישראל הם מטובו, ובמה שהיוה כל הויות כולם בזה עצמו ניצולו ואין כאן נס כלל אך פרעה ומצרים אלו הי' מחייב שיסיר השגחתו והשפעתו כלל וכלל אזי הי' בטלים כרגע ולא נודע מקומם איה, אך גזרה חכמתו להסיר רק השגחתו בשיעור זה האופן שהם יתקיימו אך לא השגיח שהים לא ישלוט וממילא נטבעו נמצא שאירע להם רע ובזה יתואר ע"פ השאלה פועל רע, וא"ש מפי עליון לא תצא לא הרעות ולא הטוב וכנ"ל, וזהו שקרא ה' ניסי כלומר אין כאן נס כלל אלא במה שהיוה בטובו כל הוי' כולם הוא עצמו הנס, והאמנם יש עדיין הרהור ח"ו במה שמהרהרים מלאכי השרת שהקב"ה נושא פנים לישראל (ברכות דף כ' ע"ב) אמנם חלילה כי לא ישא פנים ולא יקח שחד וכשהם ראוי לנשיאות פנים הרי הוא מהראוי וכשאינם ראוים אינו נושא פנים גם לישראל כדאיתא במדרש כשחרב בהמ"ק אמרו אוה"ע ברוך ה' שגם לבני ביתו לא נסב אפי' וכן ראינו במלחמת עמלק הפלא ופלא כמה ניסים עשה במצרים ובים והוריד המן והגיז שליו והמתיק מי מרים והנה בא עמלק לא בא שום דיבור ממנו ית"ש למרע"ה נטה ידך ועשה כך או כך, אלא מרע"ה גזר תענית ועלה והתפלל ושלח שליח יב"נ ללחום ולא עשה אלא החלישם וגרשם, ואח"כ קצף הקב"ה קצף גדול על עמלק אבל לא הי' בעזר ישראל ע"ד נס ופלא אלא ע"י תפלה גדולה והרמת ידי משה נענה קצת ולא ע"ד נס, אין זה כי אין הקב"ה נושא פנים לישראל ועל רפיון ידים מדברי תורה הסיר השגחתו על אופן זה שיחלש עמלק ולא הי' בעוזרם, וע"כ יעקב אבינו ע"ה שהי' ראוי לנשיאת פנים אמר על המזבח אל אלקי ישראל כי נושא פנים לישראל כשראוי' לכך אבל מרע"ה ה'ו'י' הוא ניסי ולא מצד שהוא אלקי ישראל אלא מה שהיוה הויות הוא ניסי והכל שוין אצלו יתברך, והיינו דקאמר יתרו שמע קריעת י"ס אז ראה שאין הקב"ה פועל הרע והטוב כמו שחשב פרעה ועל ידי מלחמת עמלק ידע והבין כי אין כאן נשיאת פנים והיינו בדבר אשר זדו ישראל במסה ומריבה עליהם יסוב ולא וויתר להם ע"כ ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים:

ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, דברי הפסוק הלז קשה להולמו ומ"ט לקרותו פורים ולא גורלות בלה"ק ומה על כל דברי האגרת וסגי על דברי האגרת. אחז"ל (מגילה י"ב ע"ב) אלמלא אגרות ראשונות לא נשתיירו משונאי ישראל שריד ופליט דאמרי מאי האי דשדיר לן פשיטא אפי' קרחא בביתי' פרדשכא להוי ופירש"י דחוק, והנה לכאורה י"ל הכל תלוי בהני אגרות דתוס' כתב במדרש יש ממוכן זה דניאל והי' נשוי לשרית ולא הי' יכול לכופה לדבר בלשונו ע"כ יעץ כן וכבר כתבנו במק"א כי הכל חד דניאל הי' ראש השרים ולא בא עצמו לדין אלא מסר דעתו לממוכן זה המן וע"כ קפץ בראש כי הי' דבריו דברי דניאל הראש, ואמנם ע"כ צ"ל כך הי' נימוסי פרס ודינא דמלכותא מחיובי בעל לאשתו שהוא מוכרח לדבר בלשונה דאל"ה קשה תרתי חדא וכי דניאל לא הי' יכול לכופה, פשיטא קרחא בביתי' פרדשכא להוי ואיך לא יכול לכוף, ועוד מאי איכפת לי' אם היא תדבר ארמית, הלא הוא לא ישא על שפתו כ"א לה"ק תדבר היא מה שתרצה אעכ"ח שהי' הוא כפוף לדבר בלשונה דווקא, והנה מרדכי ציוה על אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה, ואי היתה מדברת עם המלך לשון פרס הוה כאלו אמרה שהיא פרסית, ולבסוף נמצא שכיזבה במלך והיא יהודית הרי נתחייב ראשה למלך ואם תדבר יהודית הרי הגידה עמה ומולדתה, אך ע"י אגרות הראשונות נשתנה הענין ומדבר כלשון עמו וא"ש ולא הי' הש"ס צריך לדחוק, אך י"ל כי הנה לתועלת דניאל הנ"ל הי' די שיהי' רשות לדבר ולא תכוף האשה לבעלה לדבר בלשונה וא"כ ידבר הוא כלשונו והיא כלשונה ולא יהי' תועלת לאסתר בזה אך אמרו מאי האי דשדר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא אפי' קרחא בביתא פרדשכא להוי אעכ"ח אהך קאי להיות כל איש שורר בביתו לענין מדבר כלשון עמו לכוף אשתו לדבר כלשונו דווקא ורצה דניאל בזה כדי שגם אשתו תעזוב לשון העמים ותמלל בלה"ק, מ"מ הי' זה לצורך הנס, ולפי"ז א"ש משאחז"ל מהיכן קורא את המגלה כולה ולא סגי להתחיל מאיש יהודי ולהנ"ל ניחא, ונבוא אל המכוון בעזהי"ת דמשו"ה קראו לימים האלה פורים בלשון פרסי ולא גורלת בלה"ק, לרמז שעי"ז נעשה הנס וזהו פי' הפסוק ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור ולא גורלת על כן על כל דברי האגרת הזאת כל דברי האגרות אפי' אגרת הראשונות שע"י מתבאר שע"י שינוי הלשון נעשה הנס ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם כמ"ש (שם דף י"ט ע"א) מה ראו להוציא כלי בהמ"ק על ככה דחשב וטעה לחורבן ביהמ"ק:

אחכז"ל לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם ולא מלך ומנו המן (שם י"א ע"א) ומה תועלת וזכר לנס בהיותו אדם ולא מלך ורגילים לומר כי לב מלך ביד ה' משא"כ אדם בעל בחירה קשה יותר לעשות נס, וא"כ הוא גופא קשיא מ"ט הקים עלינו אדם ולא מלך ובשעת גזירה לא הי' חילוק בצרה אי מלך גזר או אדם להשמיד ולהרג ולאבד ויותר נח הי' להושיע ע"י הטיית לב המלך מהאדם, וגם קשא סיפא דהך פרשה נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו שהוא כפל וכמעט סתירה דרישא משמע שנמלטה מהפח והפח בשלימות ושוב אומר הפח נשבר, והנה הראשונים חקרו מה ענשו של פרעה הלא ה' גזר ועבדום ועינו אותם ותירצו כי ידעת כי הזידו עליהם יותר ממה שנגזר ועוד שלא הי' מחשבתם לעשות רצון ה' רק משנאתם עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ו ובראב"ד שם, ואמנם בהמן קשה דלא הי' הגזירה מתחלה אלא לפנים לכלותם, וכן עשה המן והפחידם וגזר כאשר ציוה ה' ולא עשה שום דבר רע יותר א"כ די שע"י תשובה ניצלנו מצרה גם נתהפכו העוונ' לזכיות והרים קרנינו אך מ"ט לענוש המן העונש הרב בו ובבניו ובכל עמו האגגים, והנה קבלה ביד הראשונים המספר לה"ר על חברו אזי מצוותיו של המדבר נוספים על מי שנדבר עליו וחטאיו נוספים על המספר לה"ר וכן הוא בחו"ה ואמרתי רמז בפרשת השבוע על שולי המעיל רמוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם פעמון זהב ורימון פעמון זהב ורימן ונחלקו רש"י ס"ל שהי' פעמונים בפני עצמו ורמונים בפ"ע ורמב"ן ס"ל שהי' הפעמון בתוך חלל הרמון עצמו וכתב מורי בהפלא"ה לשון פעמן ורמן פעמן ורמן משמע כפירש"י אלא שצריך לדחוק בלשון ופעמוני זהב בתוכם דמשמע כרמב"ן בתוכם ממש ויישב הלשון היטב עיי"ש, מ"מ לא לחנם נכתב לשון זה ופעמוני זהב בתוכם, נראה לי כי אחז"ל (ערכין דף ט"ו ע"ב) המעיל מכפר על לה"ר יבוא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול, וידוע כי רמון מרמז על מליאי מצות כרמון אך נתרוקנו ע"י לה"ר שנוטלים כל מצותיו ונותנים לאידך שנדבר עליו, וכשיתכפר על לה"ר אז מחזירים לו מצותיו ויתמלא הרמן כבתחילה, ע"כ רמז שהפעמן שהוא קול של לה"ר הוא בתוך הרמון שהרי נתרוקן ממצותיו ונתמלא מקול לה"ר, אמנם כנשמע קולו בבואו אל הקודש לשרת ויתכפר לו עונו, אז פעמון זהב בקול הקודש ורמן מלא מצות פעמן זהב של קדש ורמן מלא מצות זה בצד זה:

וחלק השני שכל עוונותיו של מי שדברו עליו ישא ויסבול המדבר היינו ישוב חקירה שלנו, כי המן בעל לישנא בישא כמאחז"ל בפס' ישנו עם אחד וממילא הוטלו עליו כל עוונות ישראל, ומשו"ה אחר ששבו בתשובה ונתכפרו עוונותם נשאר הכל על המן וכל מה שהי' הם חייבים נתחייב הוא, אלא הם לא נתחייבו אלא לפנים עד ששבו והוא לא שב ולא ישוב ונתחייב בכל אלו כדין וכהלכה וא"ש, אך כ"ז כיון שהי' אדם ולא מלך והוצרך להלשין וגם לגזור שמד אשר ע"כ אחר שבטל גזירת שמד שלו נהפך עליו כל עוונות ישראל כדין המלשין, אבל אם הי' הגוזר המלך להשמיד ולא היה אלא לפנים ונתבטל לא הי' שום מלשינים ולא היה מקום לשלוט יד במבקשי נפשינו, והיינו דקאמר בקום עלינו אדם ולא מלך עי"ז נפשינו כצפור נמלטה מפח ועוד גם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו:

דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, אמרו חז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב) הנה ראינו בית ראשון נחרב על ג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע שפ"ד ובית שני על שנאת חנם ואם שאמרו חז"ל ללמדך ששקולה ש"ח כע"ז וג"ע ושפ"ד מ"מ צריך להסביר איך תהי' שקולה, ותו הרי קמן בית ראשון נחרבה הארץ גפרית ומלח שרפה כל ארצה ולעומת זה הי' אנשים בגלות בכבוד גדול בבית המלכים כשדים ופרסים ובית שני בהיפוך לא שפך חמתו כל כך על הארץ כי אם על אנשי הגולה בעו"ה וביתר ועשרה הרוגי מלכות ודורו של שמד ר"ל ושכחת התורה בעוה"ר, והנה יש לתמוה בבית שני לא עלו עם עזרא כ"א ד' רבוא והלוים לא אבו לעלות כלל עד שקנסום עזרא, הנה בבית ראשון הי' קבלת התורה באונס והי' להם לטעון מודעא רבא אלא שכתב הרמב"ן ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו והי' כל תכלית מגמתם ארץ ישראל כי מה הי' להם לעשות לשוב לעבודת מצרים או לנוע במדבר ע"כ הוכרחו לירש הארץ וממילא ישמרו חוקיו ושוב כשלא שמרו חוקיו לא פגמו אלא בארץ והיינו דאמר מרע"ה מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת דייקא על אשר עזבו ברית אלקי אבותם, וע"כ על מה אבדה הארץ דייקא על שלא ברכו בתורה תחלה פי' שלא הי' כוונת ברכת התורה על תכלית כוונת התורה בעצם כ"א על כוונת הארץ ע"כ לא פגמו אלא ע"י עבירות חמורות ע"ז ג"ע וש"ד אך בבית שני ישבו השקט ובטח בגולה ובפרט אחר נס מרדכי ולא עלו אלא מאהבת חבת שמירת התורה בקדושה בא"י ובני עלי' מועטים וזה הי' חשוב וקדוש יותר מבראשונה ע"כ בפגם כל שהוא נפגם האור הגדול הלז אפי' ע"י שנאת חנם, והיתה שנאת חנם שקולה כע"ז וג"ע וש"ד ע"כ הזהירם מרדכי ודורש טוב לעמו אין טוב אלא תורה והיינו אור התורה שיקבלוהו מאהבה אמנם ודובר שלום לכל זרעו שאפי' בשביל שנאת חנם בעלמא יפסידו הטוב ההוא ע"כ ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום אמן:

ואתה תצוה, איתא בילקוט ראובני כי נשמת משה הי' נשמת נח ושת וזה שמסיים בפרש' תרומה נחשת נח שת ואח"כ ואתה ועפי"ז הי' ראוי לקראתו מ'נ'ש'ה' מ'שה נ'ח ש'ת ה'בל אלא משום דבימי נח כבר היתה ע"ז בעולם ומשה תכליתו הי' לבער ע"ז ולפרסם אמונת יחיד בעולם לכן שמו משה כי אם משה ר"ת משה שת הבל ובבא אח"כ יהונתן בן גרשום וקלקל בפסל מיכה שוב כתיב בן גרשום בן מ'נ'ש'ה (שופטים סימן י"ח פסוק ל' ויהונתן בן גרשום בן מנשה וברש"י שם מפני כבודו של משה כתב נו"ן לשנות את השם והוא תלוי לומר שלא היה מנשה אלא משה):

ואתה תצוה ויקחו אליך, איתא במדרש רבה זש"ה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מ"ט נמשלו לזית מה הזית הזה חובטין אותו ואח"כ נותן שמן כך ישראל אחר שנתחבטו בגלות יתנו שמנם המאיר לעולם, וקאמר שם ד"א משל לפקח שהי' סומא נסמך עליו כשהגיעו לבית אמר הפקח לסומא הדלק נר והאיר לי שלא תחזיק לי טובה שהנהגתיך אלא אתה תאיר לי כך הקב"ה הפקח וישראל כסומים שנאמר נגששה כעורים כשלנו בצהרים באפלה היינו בעגל דכתי' בא שש ואמר הקב"ה תאירו לי נר תמיד הוי ויקחו אליך ע"כ תוכן המדרש וכוונתו ולא שמרתי המלות, יל"ד במאי פליגי הני לשני, בשגם לשנא בתרא אין לו שחר במה שמסיים היינו דכתיב ויקחו אליך מה ענין לכאן יש לפרש דהנה בהאי קרא זית רענן יש לפרש ב' פירושים אחד לשבח ישראל כפי' המדרש דאז הלכו בגולה ואמר להם ירמי' שהם כזית רענן שגלוי לפניו ית"ש שע"י הגלות יתרבו אורן ע"י החביטה כי הטוב טמון בהם, וגם יש לפ' בהיפוך שהנביא הוכיחם שאפי' בשעת חיבתם אינם טוב כ"א לפנים כמאחז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו וזהו כזית רענן שהוא יפה פרי תואר שהתואר לבדו הוא יפה ואינו טוב למאכל טעמו מר כך ישראל מראים פנים שוחקות ולבם בל עמם ואלו הפרושים י"ל דזה תלי' בפלוגתא דתנאי ריש מס' יומא חד אמר קח לך משלך עשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור ואידך ס"ל בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ומאי דכתיב קח לך כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם ופירש"י שהי' כביכול קץ בשל ישראל עיי"ש א"כ לזה המ"ד מוכח דאפי' בשעת חבתם הי' גלוי לפניו רוע מצפונם וקץ בהם משא"כ לאידך מ"ד יש לפרש זית רענן כמ"ש המדרש שהוא לטובתם שאפי' בשעת כשלונם גלוי לפניו טוב מצפונם ושאינם מחוסרים אלא חביטה כזית, וזהו מוכרח דאלת"ה אלא שהי' קץ בהם א"כ מ"ט כתיב בפ' הנרות ויקחו אליך שמן זית ולא קח לך בשלמא בפרה אדומה דכתיב נמי אליך יש לומר משום דלא שייך בשלך אני רוצה יותר משלהם שהרי באה הפרה לקנח צואת בנה העגל וזה לא שייך במשה משא"כ בנרות אעכ"ח מדכתיב בנרות ויקחו אליך ולא קח לך ש"מ שהי' רוצה בשלהם וזהו פי' המדרש ויקחו אליך זש"ה זית רענן וכו' פי' מדכתיב ויקחו אליך שזהו שאמר הכתוב זית רענן הוא להוציא אורן ע"י חביטה, אמנם אמר ד"א לעולם זית רענן הוא לרעתם כי הם רק יפה פרי תואר ולא מלבם, והא דלא כתיב קח לך בשלך אני רוצה משום שהוא משל לפקח וכו' וישראל הם הסומים שנכשלו בצהרים בעגל כי בא שש וזה לא שייך במשה לכך לא שייך בשלך אני רוצה כמ"ש בפרה אדומה לכן כתיב ויקחו אליך ודו"ק:

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד, במדרש זש"ה אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, יל"ד אתה תאיר לנוכח, יגיה חשכי לנסתר ועוד הי' לו להתחיל ה' אלקי ואח"כ אתה, אבל מאי שייך להתחיל אתה ואח"כ מזכיר שמו יתברך ה' אלקי יגיה חשכי, אבל אחז"ל גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים דהנביאים כולם לא החזירם למוטב והסרת טבעת החזירם למוטב, כי כל הנביאים אינם פועלים אלא כמפוח באש פחם שאם אין כאן ניצוץ עכ"פ לא יבערו אם יש נר קטן יאירו הם נר גדול אבל אם אין כאן אפי' ניצוץ קטן כמו שהוא בדורו של חרבן כדכתיב פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם אז לא יועילו הנביאים, אך הסרת טבעת האיר מתוך חשך ואפילה והחזירן למוטב, ולא עוד אלא שמתחלה קבלו התורה באונס והדר קבלוהו בימי אחשורוש ברצון ושמחה, ולא יטענו עוד מודעה רבא לאורייתא, ולבוא אל המכוון כי אתה לנוכח רומז כשהשכינה שורה בישראל ונביאי ה' מציון, וה' אלקי נהפך רחמים לדין וסילוק שכינה בהסתר פנים, ע"כ אמר אתה לנוכח אז תאיר נרי פי' כשיש קצת נר תאיר ממנו אור גדול אבל כשאין אפי' שום נר וניצוץ לא יכול להאיר, אמנם ה' אלקי כשהוא במדה"ד מעמיד מלך קשה כהמן והוא בהסתר פנים אז יגיה אפי' חשכי אפי' בחשך גמור בלי שום ניצוץ:

ואתה תצוה, ה', ואתה בענין המשכן ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ואתה קח לך בשמים רש מר דרור, ואתה דבר אל בנ"י אך שבתותי תשמורו ועיין בזוהר ר"פ זו נתעורר בזה וכ' ואתה עפ"י סוד ואתה מחי' את כולם עיי"ש ואין לנו עסק בנסתרות ועכ"פ ואת"ה גמטרי' בי"ת שהוא סיוע לסתרי הזוהר הנ"ל ונ"ל דרמז לחמשה זמנים אשר עברו ועוד יעברו על עם ה' אלו, א' קדושתם מיציאת מצרים לחירות עולם נתקדש נשמתם ונפשם עד עולמי עד ובכלל זה הבהמ"ק שנבנה לבסוף על ידם שהוא קדושת עולם לכולי עלמא דמקום המקדש לא זזה שכינה כמ"ש רמב"ם ועמג"א סוף הלכות תשעה באב ועל זה ואתה תצוה ויקחו שמן זית וגו' להעלות נר תמיד כי לא יכבה לעולם אור הקדוש הזה שבתוך בנ"י ב' בית שני והי' תחלה ע"י מרדכי ואסתר שהפילו עמלק ואח"כ נבנה בית שני ע"י דריוש בן אסתר ולא נגמר הענין עד שבאו חשמונאים והיינו ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור שהוא מרדכי, וגם ואתה הקרב לך את אהרן אחיך דהיינו חשמונאי ובניו, ולע"ל במהרה בימינו ומלאה הארץ דעה את ה' כי כולם ידעו אותו למקטנים ועד גדולים ע"כ ואתה תדבר אל כל חכמי לב ושוב נזכה ליום שכלו שבת ע"כ ואתה תדבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו:

כתנת תשבץ, איתא בסליחה של מוסף יוהכ"פ שהכתונת של כה"ג הי' כלאים והוא תמוה ושמעתי מהחכם ר' וואלף היידענהיים פרושו עפי"מ דאיתא ביוד"ע סי' ש' ס"ד בהג"ה שאם אין יכול לפשוט בגד התחתון מבלי שיפשוט העליון תחלה אם האחד צמר והשני פשתן שאסור ללבשו משום כלאים והוא מהירושלמי ויען שהי' המעיל תכלת ואי אפשר לפשוט הכתונת שהי' שש בלתי שיפשוט המעיל תחלה וממילא הוה כלאים ודפח"ח:

והם יקחו את הזהב ועשו את האפוד כתבתי במקום אחר הקב"ה לא אמר ויעשו את האפוד אלא ועשו בלשון הבטחה משום דתלה הדבר בידבנו לבו ואולי לא יביאו די המלאכה, מ"מ הבטיחם הקב"ה והם יקחו את הזהב יהי' כמה שיהי' ועכ"פ ועשו את האפוד כי יתברך ויתרבה אך לא הי' צריכים לברכת ה' כי מרבים העם להביא מדי העבודה, ונראה מ"מ ברכת ה' לא הפסידו שהוא מאה שערים (כדמצינו ביצחק וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים ויברכיהו ה') נמצאת מאת ככר למאה אדנים עולה לפי ברכת ה' מאה פעמים מאה שהוא עשרת אלפים ככר כסף ומשו"ה רצה המן לשקול ככה:

ששה משמותם וגו' כאן כתיב לזכרון לבני ישראל ובחשן כתיב לזכרון לפני ה' ובחשן הי' גם שמות האבות משא"כ בכתפו' האפוד, בפרשת נצבים פירשו למען הקים אותך היום לו לעם כאשר נשבע לאבותיך, כיון שהקב"ה נשבע לאבותינו שלא ימירנו באומה אחרת א"כ גם אנחנו צריכים לשבע לו עיי"ש ואותה השבועה והקבלה נגמרה בהר גריזים ועיבל שעמדו ששה שבטים בהר זה וששה שבטים בהר מזה והלוים למטה באמצע וענו בקול רם את הברכות וכו', ולרמז זה נשא הכהן בשתי כתפיו ששה משמותם מכתף מזה וכתף מזה והכהן באמצע מפסיק ביניהם כמו הלוים באמצע, וזה זכרון לבני ישראל שעומדים בשבועתם וקבלתם ואין כאן מקום לכתוב האבות בכאן כי מאי שייטי' דאבות בהר גריזים, ואמנם בהחשן נכתבו השבטים והאבות לזכרון לפני ה' לעורר שבועתו אל האבות להיות לנו לבני' לאלקים לבלתי המירם באומה אחרת וא"כ יוצדק באפוד זכרון לבני ישראל ובחשן זכרון לפני ה':

פתוחי חותם קודש לה' להר"ת בתוס' שבת פרק במה אשה דף ס"ג הי' חקוק קודש למ"ד בשיטה שני' בתחילתה והשם בסוף שיטה ראשונה והי' נקרא קודש לה' והרשב"א מביא בשם ר"ת בהיפך דקודש למ"ד הי' כתוב למטה היינו בסוף שיטה הראשונה וה' מלמעלה היינו בתחלת שורה שני' שכך נקרא היטב, ויש לומר דתרווייהו איתנהו בי' דהכתוב אמר מכתב פתוחי חותם וי"ל דעל החותם הי' כתוב קודש למ"ד בתחילת שיטה שנייה והשם בסוף שיטה הראשונה אבל כשהפך החותם (מימין לשמאל ומלמעלה למטה) ודחק החותם על הטס בא בהיפך קודש למ"ד בסוף שיטה הראשונה והשם בתחלת שיטה שני', ומה שאמרו שם חז"ל דראב"צ ראה ברומי שהי' כתוב בשיטה אחת היינו בבית שני שלא הי' קדושים כל כך להזכיר השם מיד הי' צריכין להזכיר לכל הפחות תיבה אחת קודם השם:

ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ובאבני חשן כתיב זכרון לפני ה', ולבסוף כתיב ונשא אהרן את משפט בנ"י לפני ה' תמיד, היינו דאחז"ל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמי' שזכות אבותם מסייעתם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם וה"נ אהרן שליח הציבור נושא על כתפיו י"ב השבטים לא השבטים הקדומים אלא י"ב שבטי ישראל משא כל העם על כתיפיו כל מחסורם עליו כמאן דטעין אכתפי' דמי' ואמנם לא בזכותו אלא זכות י"ב שבטי ישורן הראשונים וזכות אברהם יצחק ויעקב בחשן על לבו, באופן שעל כתפיו נושא זכרון לבני ישראל לאנשי הדור הזה ונכנס בזכות השבטים והאבות הראשונים זכרון לפני ה', שזכות אבותם מסייעתם ושוב מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו עשה ע"כ מסיים ונשא אהרן את משפט בני ישראל תלה הדבר בו לבד:

[] והאבנים תהיין על שמות בני ישראל הקשו בגמר' (יומא דף ע"ג ע"ב והא לא כתיב צדיק אמר רב שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם, והא לא כתיב טית אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם והקש' הגאון שב יעקב למה לא מקשי ברישא מטית שהיא קודם לצדי"ק בסדר א"ב ותירץ הגאון עפ"מ דאיתא במדרש והאבנים תהיין על שמות בני ישראל חד מ"ד ס"ל שהיה כתיב שמות אבנים בעצמן על אבן אודם הי' כתיב אודם ראובן ועל אבן פטדה הי' כתיב פטדה שמעון וכן כולם וחד מ"ד ס"ל הי' כותב שמות האבות, ודרש אבנים לשון אב ובן אב ובן פי' אברהם יצחק ויעקב ושמות בניהם דהיינו שמות י"ב השבטים א"כ א"ש מקודם לא הי' יכול להקשות מטי"ת כיון שהיה כתב בו שמות אבנים עצמן וא"כ הרי כתיב טי"ת כי על אבן פטדה הי' כתוב טי"ת לפיכך פריך הגמ' מצדי"ק ותי' הגמ' שהיה כתוב בו אברהם יצחק ויעקב וא"כ כיון דדרשת והאבנים אב ובן שהי' כתוב' בו שמות האבות ע"כ לא הי' כתוב שמות האבנים ולא הי' כתוב בו טי"ת א"כ פריך שפיר מהטי"ת ודפח"ח:

ואביו קרא לו בנימין, רש"י פי' בן אוני נתנבא על שנתמעטו בפלגש בגבעה, נ"ל גם אביו קרא לו מענין זה לטובה, וכעין שכתב הרמב"ן לפי שיטתו עיי"ש כי נ"ל כל השבטים נתרבו שלא כדרך הטבע ע"י עבודת פרך כן ירבה וכן יפרוץ, וזהו שמתו מבנימין והנשארים היו כולם קדושים עפ"י טבע מה שראוי להוליד ואין בו תערובת והגם כי גם שבט לוי לא רבו למעלה ראש כיון שלא הי' בכאשר יענו אותו לא היו בכן ירבה וכן יפרץ מ"מ לוי הי' לו קצת פחיתות שנולד בח"ל אבל בנימין תרתי הי' לו שנולד בארץ ישראל, וריבוי של עבודת הפרך נתמעט, ונשאר כלו ימין ולא שמאל ע"כ בן ימין, והיינו דזכה בנימין שנבנה בהמ"ק בחלקו ואין זורקין דם אלא בחלקו של טורף שכלו קדש והיינו דרמז נמי בנימין זאב יטרף שחטפו נשים בפלגש בגבעה והיינו לרמז כנ"ל משו"ה זכו בבקר יאכל עד קדשי מקדש כפירש"י פ' ויחי סי' נ' פסוק כ"ז ע"כ:

ונתת אל החושן את האורים ואת התומים, ס"פ שבועת העדות פליגי ר"א ור' יהושע ר"א ס"ל כל שם בגבעת בנימין חול כי אלו הי' אורים ותומים של קדש איך לא נתקיים מה שנאמר להם על ידיהם ור' יהושיע ס"ל שהשמות קדש ומה שנאמר להם על ידיהם נתקיים אלא שלא בחנו דבריהם אם להנצח או לנצח עיי"ש ולפי פשוטו הוא דוחק כיון שגלוי לפניו שיפלו במלחמה והם שאלו האלך על בנימין אחי לא הי' לו להיות יועץ רע ח"ו אבל רמב"ן בפ' שופטים פליג עם פי' רש"י וס"ל שופטים ושוטריס תתן לך לשבטיך היינו ב"ד של שבט והם לכל שבט כב"ד הגדול שבישראל, ובפרשת וירא כ' שבזה נחלקו שבט בנימין עם כל ישראל שאמרו הי' להם למסור הדין לב"ד של שבט בנימין ומה לשאר שבטי ישראל עמהם עיי"ש, ולפי"ז נ"ל הא דשאלו באורים אם ילכו למלחמה עם בנימין לא אם יצליחו שאלו כי מחויבים לקיים ובערת הרע מקרביך אך הי' מסופקים בדין אם כרמב"ן שאין רשאים לשפוט שבט אחר בלי ב"ד של אותו שבט והשתא לפי מאי דקיי"ל דמה שנוגע לדין אין משגיחין בבת קול ורוב פעמים הבת קול נגד הלכה כמו בתנורו של עכנאי (ב"מ דף נ"ט ע"ב דרבי אליעזר אמר מן השמים יוכיחו והוכח כמוהו דס' משגיח' בב"ק ור"י השיב אין משגיחין בבת קול) וכמו רבה ב"נ שבשעת מיתה אמר טהור טהור (שם דף פ"ו ע"א) ואפ"ה הלכה שהוא טמא, וא"כ אין מן התימא שנעשו מן האורים ההיפוך משום ששאלו דבר הנוגע לדינא ואין להשגיח בב"ק, וא"כ ר"א לשיטתו דס"ל בת קול יוכיח ע"כ אמר השמות חול דאל"ה איך כיזב ור' יהושיע לטעמי' אין משגיחין בב"ק ולק"מ מה שהשיב שלא כדין וא"ש:

[] והיה פי ראשו בתוכו שפה יהי' לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהי' לו לא יקרע, דבר נחמד מהגאון ר' שמשון אסטראפלי' זצ"ל, הנה בפסוק זה מרומז בר"ת של פסוק והי' פי ראשו בתוכו שפה יהיה ל'פיו ס'ביב מ'עשה א'ורג שם ס'מ'א'ל' הידוע "כפי" הוא שם קדוש שמרומז בפ' והסרותי את "כפי" המפריד בין נוקבא דיליה שלא יבואו ויתחברו יחד אשר היא מרומזת בר"ת ת'חרא י'הי' ל'ו ל'א י'קרע שהוא ר"ת לילית כידוע:

וזה הדבר אשר תעשה להם לקח פר בן בקר לקדש וכו' ברבה פרשה זו זש"ה לעולם ה' דברך נצב בשמים, יובן בשנחקור תחלה משפטי ה' הישרים דמצינו בחטא העגל שמע ה' בקול איש משה ויאמר סלחתי כדבריך ואלו כשהתפלל בעד אהרן לא הועילה תפילתו אלא מחצה כידוע שמטעם זה מתו שני בני אהרן ובכל זאת הוצרך כמה פיוסים וקרבנות לכפר כגון בשבעת ימי המלואים הקריב פר בכל יום לכפר על אותו מעשה וביום השמיני עגל לכפר על הנ"ל והלא ידוע כי חטא ישראל הי' הרבה יותור גדול מחטאו של אהרן שכוונתו הי' לשמים ובשגם שהי' אונס כי ראה מזבח לפניו, (ודרשו חכז"ל שראה חור זבוח לפניו מזבח לשון זבוח) גם צריך להתבונן מאי האי דאחז"ל וביום פקדי ופקדתי אין לך פקידה שאין בה פקידה של עגל וא"כ מאי סליחה היא זו, אבל הענין יובן בשנפרש קרא לעולם ה' דברך נצב בשמים והענין כי ידוע שבקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתפו במדה"ר וכ' במנ"ע בעשרה מאמרות שאפ"ה לא נתבטל כוונת הבורא ית"ש כי מ"מ נתקיים בצדיקים יסודי העולם שעמהם מתנהג בדין גמור, והנה ידוע כי אעפ"י שמתנהג העוה"ז במדת הרחמים מ"מ אינו מוותר כ"א מאריך אפי' וגבי דיליה א' לא' באופן שיתקיים העולם, וזהו לעולם ה' דברך נצב בשמים באותן הצדיקים המכונים שמים דברך דיבור לשון קשה שהוא מדת הדין וזהו עצמו הטעם שהתנהג עם אהרן קדוש ה' במה"ד ועם ישראל במד"ר ומ"מ גבי דליה א' לא' מפקידה לפקידה והא"ש פי' המדרש שהתחלנו בו שבא כמתרץ מדוע הצריך שיקח לקדש את אהרן פר בקר לכפר על מעשה העגל, לכן אמר זש"ה לעולם ה' דברך ניצב בשמים שעם אנשים כאלו המכונים שמים מתנהג בדין אבל עם כללית ישראל נוהג חסדו בכל דור ודו"ק:

והי' לאהרן ולבניו חק עולם וכו' תרומתם לה' הנה המן אמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקל וכו' ואיתא במס' מגילה דף ט"ו ע"א דכי אתי המן למרדכי א"ל במאי עסקיתו אמר ליה דכי הוה בית מקדשא קיים רחמנא אמר מאן דמנדב מנחה לייתא מלי קומציה וכו' א"ל אתא מלי קומציה דידכו ודחי עשרת אלפים ככרא כספא דידי, כי המן רצה ליתן כל פדיונם כי לעולם מגיע למעלה א' ממאה כמו מעשר מן המעשר וכבר ביארנו זה במקום אחר (עיין לעיל פ' שמות דף ו' ע"ב ובפ' ויצא כ' ע"ב בד"ה ויחלם) ע"כ שיעור אם יתנו תרומה מאת ככר (כי כך הי' חצאי שקלים של ס' רבוא ישראל כמבואר ריש פרשת פקודי פסוק כ"ה וכו') ע"כ הוא אחד ממאה משיווי כולם עולה כולם מאה פעמים מאה עשרת אלפים ככר, וטעה כאשר אבאר כתיב בפרשת השבוע והי' לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהי' מאת בני ישראל, מזבחי שלמיהם תרומתם לה', פי' כי ישראל הם תרומה מכל העולם, (כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים) והכהנים תרומה מישראל כמו מעשר מן המעשר והוא המוקדש לה', וכך תרומת הכסף שלוקחים בהם הקרבנות הוא תרומה הראשונה והמורם מהקדשים הוא תרומה שנייה שהיא לה' נמצא אהרן הוא תרומה שנייה וקומץ או המורם חזה ושוק תרומה שנייה יבוא אהרן ויאכל חזה ושוק כי שניהם תרומה לה', והיינו והי' לאהרן ולבניו מאת בנ"י כי תרומה הוא פי' אהרן תרומה הוא ותרומה יהי' החזה ושוק מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ע"כ תרומתם לה' פי' ב' התרומות אהרן והמורם שניהם תרומה לה', עכ"פ המן טעה כי חשב תרומת השקלים הם התרומה אשר לה' וחשב בבחינת אחד ממאה, וכשראה שיש אחר זאת התרומה תרומה אחרת הוא מלא קומציה והיא לה' ידע שטעה בחשבון:

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד, ופרש"י י"א מעל מזבח הנחשת דבר עם משה כדכתיב ונועדתי שמה לבנ"י ואמזבח הנחשת דלעיל מני' קאי, והנה סוגי' דעלמא דמבין שני הכרובים דבר ושם הי' המקום הנועד, ויש לדקדק עוד אומרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכי עם בני ישראל הי' הדבור הלא לא הי' אלא עם משה ובני ישראל לא שמעו, אלא קרא כתיב כמו שהי' המעשה באמת כי ביום שמיני למלואים כשהקריבו על מזבח החיצון נועד הקב"ה משם לכל בני ישראל כדכתיב וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם והיינו ונועדתי שמה לבני ישראל דייקא ואח"כ ונקדש בכבודי במכובדי שמיד אז לקחו נדב ואביהו איש מחתתו ונכנסו לפנים ויקדש בם והיינו ונקדש בכבודי ואח"ז וקדשתי את אהל מועד שמשם ואילך דיבר אל משה מאהל מועד ושמנה פרשיות נאמרו לו בו ביום:

ושכנתי בתוך בנ"י וכו' וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם פירש"י על מנת לשכון בתוכם, כתיב הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ וקשה הא כבר כ' לעיל נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים א"כ מ"ט חזר ואמר ואנחנו נמלטנו, ועוד מה עזרנו בשם ה' פשיטא הלא כה הי' התחלת המזמור לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אחז"ל (פסחים קי"ז ע"א) ישראל אמרו לא לנו ה' לא לנו משיבה רו"הק למעני למעני אעשה והכוונה לפע"ד דכל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ומכ"ש שאין הקב"ה שוכן עמו, ומייתי ליה מקרא גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב לא יגורך רע לא יגור אתך רע (שבת דף קמ"ט ע"ב) וא"כ בכל הניסים כגון פרעה סיסרא והמן די לנו שנצלנו אבל לעשות נקמה בשונאינו לא בעינא דא"כ ח"ו לא יגורך רע ע"כ אמרי כנסת ישראל לא לנו ה' תעניש את פרעה והמן וכיוצא כי די לנו שנצלנו. אך רו"הק משיבה למעני אעשה כי א"א לשכון בתוך בנ"י אם לא בהוציא את כל צבאות ה' מארץ מצרים וא"א לבנות בית שני כ"א בחלישת כח עמלק וכן כולם, והיינו הפח נשבר היינו מפלת השונאי' ואפ"ה ואנחנו נמלטנו מחטא של לא יגורך רע כי לא למענינו עשה השי"ת כי אם למענו עשה עזרינו בשם ה' שיהי' השם שלם והכסא שלם, והיינו ושכנתי בתוך בני ישראל אעפ"י שנענש מצרים והי' ראוי שלא אשרה שכינתי בתוככם כיון שנעשו על ידכם ואפ"ה ושכנתי בתוך בנ"י ומזה תדעו כי תחלת הוצאת אתכם מארץ הי' ע"מ לשכון בתוכם כי עיקר שכינה בארץ ולמעני עשיתי:

ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך ובמדרש אליך ולא לי, כתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, הנה גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כדאמר שהע"ה משבח אני את המתים שכבר מתו, ושוב אמרי' כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כי מחללים שבת לצורך חי כדי שישמור שבתות הרבה משא"כ מת שנעשה חפשי מן המצות עי' פרק במה מדליקין (דף ל' ע"א) ואמינא דהא גופא קשי' אם הם גדולים במיתתן מ"ט נעשו חפשי ואם הם חפשי מה הוא גדולתם, אבל הנה נר מצוה ותורה אור ונר במקום אור לאו כלום דשרגא בטיהרא מאי מהני אך מצינו בתנור שהוסק וחומו רב מאוד מ"מ צריך אבוקה כל שהו כנגדו אע"ג דחום האבוקה אינו א' ממאה כנגד חום התנור, וטעם בזה כי התנור אינו האש בעצמו אלא שיש בחרסיו כח אש והוא מתקרר והולך ע"כ ע"י אבוקה הלז אם גם זעיר הוא מ"מ ממשיך אלי' חומו של התנור ומעוררו לאפות הפת, משא"כ שרגא בטיהרא, שהוא עצם האור עצמו אין הנר מאיר כלום, ע"כ אור התורה בעוה"ז שאינו עצמיות צריך לנר מצוה ותוכחה תמיד שלא יתקרר שלהבת התורה המלובש בעוה"ז משא"כ צדיקים בעוה"ב יושבים לפני השם בישיבה של מעלה אשר שם עצמיות התורה שם אין מקום לנר מצוה, ע"כ צדיקים שהם גדולים במיתתן ומרוב גדולתה המה חפשים מן המצוה כי אין מקום לנר גבי אור, משא"כ בעוה"ז כתיב נר מצוה וגם תורה אור וגם דרך חיים, ובכל זאת עוד צריכים תוכחת מוסר שהוא אבוקה כנגדו להעלות נר וחום התנור שלא יתקרר, והיינו ויקחו אליך שאתה שרש עצמיות התורה מ"מ יקחו אליך שמן זית זך שהוא נר המצוה וגם כתית הוא תוכחת מוסר שכותשי' ובוטשי' (כדאיתא במדרש פרשה זו שישראל נמשלו לשמן זית מה זית שכותשין אותו ואח"כ נותן שמנו כך ישראל אחר שנתיסרו ביסורי גלות נותנין שמנם) כל זה כדי להעלות נר תמיד כמו האבוקה שכנגדו שמעלה חום התנור וממשיכו היינו להעלות נר תמיד לא יתקרר ולא יכבה, ואמר הקב"ה אליך ולא לי כי כשיזכו לישב לפני בישיבה בעצמיות האור העליון לא צריכים למצות המרומז בשמן זית ולא בתוכחת מוסר המרומז בכתית כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

או יאמר כתית למאור להעלות נר תמיד כי כתיב ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה, כבר כתבתי במקום אחר כי מרדכי קרא הימים האלו פורים על שם הפור וכתיב וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים, כי מהראוי' כל מה שהקב"ה מוסיף גדולה לעם ה' אלה, הם יוסיפו כניעה ושפלות וקבלת עבודת ה' כדהע"ה שאמר ואני בעניי הכינותי וחזקיה מלך יהוד' אחר מפלתו של סנחרב והוא נתגדל ונתרומם, אז סעודתו הי' שאכל ליטרא ירק ועסק בתורה (כדאיתא בסנהדרין) וכן לע"ל כתיב אז היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה שלא נוסיף בעניני העוה"ז וישובו כדרכי או"ה אלא נוסיף שירות ותשבחות ולשוננו רנה וכל הגדולה והכבוד הרב ההוא לא יוסיף אצלינו בישוב עוה"ז שוכן ואו"ה יתמהו ויאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים בבנין מרחצאות וטרטיאות ולא היינו מבלים זמנינו ברנה ושבח כל היום, והנה הקב"ה קרא יום מועד צאתינו מארץ מצרים פסח לזכר הנס הנפלא אשר פסח על בתי בני ישראל ודילג על הקץ, אמנם עי"ז שוכחים ענים ומרודי ואיך גבלו טיט חומר ולבנים, רק זוכרים גדולתם וישמן ישורון ויבעט, והתחכם מרדכי וקרא לימים האלה פורים על שם הפור שהפיל גורל להשמיד להרוג ולאבד לא על שם הישועה אלא על שם הצרה כדי ביום טובה הי' בטוב בשמחת פורים, וביום רעה ראה קריאתו שמו פורים כדי שלא יבעט מרוב שמחה ח"ו ויהי' גרמא להעמיד עוד מלך קשה כהמן חלילה, וימי הפורים דייקא לא יעברו מתוך היהודים ולא נצטרך עוד למלך קשה כהמן ויהי' ישועת נצח שלא תתבטל, והיינו שמן זית זך בגדולה וכבוד לתתך עליון על כל הגוים (ובמדרש כשמן הזה שהוא לעולם עליון על כל המשקים כך הישראל כשעושין רצונו של מקום הם למעלה מכל האומות שנא' ולתתך עליון) ובכלל הגדולה הזאת יהי' כתית ונכנע למאור כדי להעלות נר תמיד וימי הפורים לא יתבטלו כי לא תהי' עוד צרה כזאת בישראל וק"ל:

ואומר ויקחו אליך ולעיל כתוב ועשית מנורת ואינו רוצה לומר שמשה יעשה אלא שיצוה לעשות (כמבואר במדרש כי תשא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה ועשית מנורה וכו' בא משה לירד סבור שהוא עושה אותו קרא לו הקב"ה וא"ל משה מלך עשיתיך אין דרך המלך לעשות דבר וכו') וג"כ הכא הול"ל קח לך שמן זית ומובן שיצוה שיקחו אליו וכבר הרגיש הרמב"ן עיי"ש, ועפ"י דרכינו נאמר, אמרו חכז"ל (מגילה דף י"ג ע"ב) המן לא ידע כי בז' אדר נולד משה רבינו ע"ה, הנה במחלוקותיו של קרח אחז"ל שעלתה חמה לזבול ואמרה אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו' וקשה מ"ט קרא ליה בן עמרם ולא משה בשמו הנכבד, אחז"ל כשמת משרע"ה אמרו זקנים שבדור פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה, ויובן דהנה ע"ד משל אין נר בלא מנורה המקבל שמן ופתילה, ומ"מ הנר העיקר והמנורה בסיס וטפל ובכיבוי הנר אפי' אתה מדליק נר אחר מ"מ אחר הוא ואותו הנר כבר כבה והלך לו ועד"ז אמרו חכז"ל עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה, מ"מ אינו אותו שמש עצמו כי זו השמש שקעה כבר ואינו חוזרת אלא שמש אחר במקומה, והנה ישראל וגדוליהם הם כמנורה ועליהם נר מאיר והאמת שישראל הם רק כמנורה שעלי' שמן זית זך המאיר לעולם כולו הם גדולי ישראל שהם הנר בעצם אבל ההדיוטי' לא כך יחשבו כי הם הנר והגדולים רק כמנורה ואם יסתלק זה יוקח מנורה אחרת כמשמש לנר וזו הי' טעם קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' אעפ"י שפני משה כפני חמה וייראו מגשת אליו, מ"מ חשב כי נר ישראל דולק על מנורה שלהם שהוא משרע"ה ואם יבחרו באחר ידלק אותו הנר על אחר וזו הי' טעות המביטים אחרי משה אכל מדילן ושתי מדילן (ירושלמי שקלים דף ח' ע"ד) רוצה לומר זיו הודו ותפארתו משלנו הוא והוא רק המנורה ולא כעצם הנר, וזה נ"ל בפסוק ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודי' היתה אורה וגו' וק' למה ליה לכפול עוד פעם לומר "ליהודים" היתה אורה הלא אמר והעיר שושן היינו היהודי' והי' סגי לומר והעיר שושן צהלה ושמחה והי' להם אורה ושמחה, ודע כל מקום דכתיב מלך קאי גם אמלך עליון ית"ש, (וכן הוא במדרש רבה אסתר) ובא הכתוב ומעיד כי מרדכי יצא מלפני מלך עליון ית"ש בלבוש מלכות רה"ק (כדדרשו חכז"ל ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק מגילה דף ט"ו ע"א) וחמשה מיני מלבושים הללו ידוע כי רמזו על מלבושי שכינה וא"כ הוא הנר והיהודים כמנורה לו, אבל הם לא כן יחשבו כמחז"ל אמרו כנסת ישראל מה עשה לי יהודי דמתגרה בהמן ועשה לי צער (מגילה דף י"ג ע"א) ע"כ אמר אעפ"י שמרדכי יצא מלפני מלך עליון בלבוש קודש מ"מ העיר שושן כשהיתה צהלה ושמחה להיהודים היתה אורה ולא למרדכי כי לא תלו האורה במרדכי כי אם ביהודים והוא כמנורה:

והיות כן קרח ועוד רבים מישראל המביטים אחרי משה אמרו שהוא איננו משה שרומז שמ"ג אורות שבעתים כאור החמה אלא כל האור הזה של העדה כולם קדושים והוא רק בן עמ"רם בן של עם קדושים ונשא, ע"כ אמרה החמה אם אתה עושה דין לבן עמר"ם וכו':

והנה לא נתודע האמת עד זי"ן אדר יום סלוקו שראו פני יהושע כפני לבנה ואי הי' אורן של ישראל הלא אותו שיעור האור ידלק על המנורה החדשה הוא יהושע אע"כ ישראל הם רק המנורה ונר זה ששקעה זורח אחר במקומו היינו יהושע ואינו דומה להראשון ע"כ אוי לאותה בושה שהי' סבורים אנחנו הנר ואיננו, נמצא בז' אדר נולד משה שעד היום הי' מכונה בשם בן עמ"רם ועתה נולד שם משה, והנה המנורה עצמה שהוא עם ב"י המה עשוים על ידי הנר הקדוש היינו רב מנהיג הדור הוא הנר והוא העושה המנורה שמדריכם בדרך ישרה שיהי' ראוים שידליק עליהם הנר ההוא והיינו ועשית מנורת זהב טהור מצוה על מרע"ה שיעשה המנורה שיתקן העם שיהי' הם מנורת זהב טהור, והם יקחו אליך שמן זית זך כי אתה הנר שעל המנורה להעלות נר תמיד:

בהפטר' פ' זכור יש לדקדק טובא ואין להאריך, הנה מ"ש אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל הוא מיותר, גם להכרית את החטאים את עמלק מיותר לכאורה הא שאול למד ק"ו מעגלה ערופה (כדכתיב וירב בנחל יעוין ברש"י שם) כידוע והנה לדעתו אמר לו שמואל לעבור על דברי תורה, אמנם קיי"ל ס"פ הנחנקין בנביא מוחזק שאמר לעבור על דברי תורה לפי שעה לא לדורות מחויבין לשמוע לו, כאלי' בהר הכרמל, ע"כ אמר לו אותי שלח ה' למשחך למלך וא"כ ע"כ מוחזק אני לכם בנבואה (כי אין ממנין מלך אלא על פי נביא כדאיתא במסנהדרין וברמב"ם הלכות מלכים) ולא אמרתי אלא לשעה להכרית החטאים את עמלק ולא יהי' הדין כן במלחמות שארי אומות א"כ הי' לך לשמוע לנביא מוחזק לעבור על דברי תורה לשעה:

ואמר אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי הי' ההתנצלות ראשית החרם לזבוח לה' כי בלי ספק אם היה עמלק מוכר בהמיתיו או מפקירם טרם שנהרגו הם, אז היו הבהמות מותרין שאינם משלל עמלק, והנה כתב רמב"ן בתורה שאם הנשיא או רוב ישראל מחרימים את אשר יכבשו במלחמה הרי הוא חרם וקדוש לגבוה, והנה ישראל צבא מלחמות שאיל החרימו שלל הבהמות טרם שמוטל עליהם חיוב הריגתם וכיון שכבר הוקדשו תו לא הוי שלל עמלק ומותרים הם לגבוה והיינו ראשית החרם ראשית דייקא שכבר הוקדשו ויצאו מרשות עמלק ומשו"ה לא מצינו אלא שנהרג אגג אבל הצאן לא נהרג והיינו מטעם הנ"ל שבדין הקדישום, אך פשוט אם חבר עיר ובפרט המלך עומד פה עמנו אין רשות להעם להחרים או להקדיש, אך שאול מרוב ענותנותו ויראתו את העם הניח להם כאלו הם הנר והוא רק המנורה ע"כ אמר לו אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה:

כתיב ותרא אותו כי טוב הוא אמרו חכז"ל שנתמלא כל הבית כולו אורה, (סוטה דף י"ב ע"א וחכמים אומרים בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה כתיב תכא ותרא אותו כי טוב וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב) יש להבין מה צורך למלאות כל הבית הי' די ברמז עמוד אש מפסיק בינו לבין העומדים שם או ניצוצות יוצאים ממנו כמו נתן דצוציתא, כתב הגאון מהריע"בץ דהיות יום לידתו של משרע"ה בשבת בז' אדר והי' יום מילתו ביום י"ד אדר בשבת והיותו נולד מהול (כדאיתא בגמר' סוטה דף י"ב ע"א) הטיפו ממנו דם ברית למחרתו ביום ט"ו ע"כ קבעו ב' ימים אלו י"ד וט"ו ימי שמחה ליהודים אלו דבריו ז"ל, ודפח"ח, אך על שמחת יום י"ד יש לפקפק דכיון דלא נימול בו מה שמחה נמצאת, ולולי דבריו אמרתי ביום ט"ו צדקו דבריו אך ביום י"ד אומר, כי לכאור' אין לנו יום שמחה וטוב לב כיום ז' אדר שבו כרת מרע"ה ברית עם ישראל בפ' ואתם נצבים והי' חשוב יותר מיום מתן תורה ועל אותו היום אמר היום הזה נהייתה לעם לה' אלקיך כפרש"י ששמח משה שמחה גדולה על שערערו בני ישראל שמסר ס"ת מתחלה רק ללוים ולא להם כמבואר בקרא ועל אותו היום נאמר ולא נתן לך ה' לב לדעת ועינים לראות וכו' עד היום הזה פרש"י אותו היום עמדו על דעת רבן מה שלא עמדו ולא השיגו כל ארבעים שנה ובו ביום סיים משה רבינו ע"ה ספר תורה שכתב והעתיק מס"ת של מעלה שהי' כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה והעתיק ממנו ועל זה אמר היום מלאו ימי ושנותי פי' שהיום נתמלאו כל ימיו ושנותיו שלא נתקנו בתיקון גמור היום נתמלאו ונגמרו למפרע:

ובזה טעה המן ששמח שנפל גורל בירח שמת משה רבן, ונהפוך הוא כי באותו יום המיתה בו ביום נולד כי נמלאו ימיו ושנותיו ועוד נולדו בו הרבה משה כי כל א' מישראל עמד על דעת רבו בו ביום (כדאיתא ברש"י סוף פ' כי תבוא בפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה) וא"כ ראוי יום זה להיות שמחה וששון ליהודים אך מה נעשה ונתערבה שמחתינו כי לעתותי ערב נסתלק מרע"ה ויבכו אותו בית ישראל שלשים יום, ואולי אלו היינו עוסקי' בו בקבורתו הי' מכניסין המת לחדר ונוהגי' ז' ימי משתה ואח"כ ימי אבל אך הקב"ה קובר אותו וחל האבילות ונתבטלו ימי המשתה אך הקב"ה לא קפח שכר אותו היום כי יום י"ד שהוא אחרי כלות ז' ימי אבילותו עתדו הקב"ה ליום שמחה ליהודים אשר על ידי אותו היום הדר קבלוהו בימי אחשורש כמו שכ' של"ה והדת ניתנה בשושן הבירה כי ניתן הדת (של תורה) ושמחת תורה היא לנו ולא הוללת וסכלות ותערובת אנשים ונשים ח"ו כי אם נשמחה בה' ונגיל בתורתו, ולבוא אל המכוון נקדים בפ' יתרו כתיב וישב משה לשפוט את העם מבקר עד ערב פרש"י כל שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית כתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וכתיב הכא מן בקר עד ערב ויל"ד התם כתיב ויהי ערב ויהי בקר ומשם אנו למדין לכל התורה כולה שהיום הולך אחר הלילה כדאיתא סוף פרק אותו ואת בנו וא"כ מאי טעמא רמז הכא שותפו' במעשי בראשית במבקר ועד ערב שהלילה הולך אחר היום, והנה מבואר שם ס"פ או"ב דבקדשי' הלילה הולך אחר היום ובארנו במקום אחר דהרמז דהרי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, נמצא כל חיי עוה"ז הבל מעשי העתועים חשך ולא אור לולי אנו מצפים ומקוים לדבקה בו באחרית כי היא חיינו ואורך ימינו למען נשיג לבסוף לחיי העוה"ב נמצא היום הולך אחר הלילה של עוה"ז, אך בקדשים הרומז על קדושי עליונים צדיקים גמורין יפה להם שעה א' בתורה ומע"ט בעוה"ז לעשות נחת רוח ליוצרו מכל חיי העוה"ב וכשמגיע זמנו להפטר מן העולם אעפ"י שיודע שיכנס לאור עולם הרי בעיניו כהולך מאור לחשך כי אינו יכול לעשות רצון קונו עוד ומשו"ה רצה מרע"ה לכנס לארץ ישראל לקיים עוד מצות התלוים בה נמצא באותן הצדיקים הוה בקר ואח"כ ערב, וא"ש הקב"ה ברא עולמו להטיב לבריותיו להנחילם עוה"ב ע"כ ויהי ערב ויהי בקר אחר הלילה של עוה"ז אך הצדיק נעשה שותף עם הקב"ה והוא יושב מבקר עד ערב כי אצלו בקר קודם לערב כנ"ל, אמנם מרע"ה נתי כל ימותיו היה יום מ"מ גם בלילה לא שכב לבו שהרי במותו עמדו ישראל על דעת רבן וכל מעשים טובים שישראל עושין משה זכה וזיכה את הרבים נמצא גם לילה שלו היינו אחר פטירתו עדיין יום מאיר הוא והיינו נתמלא הבית כלו אורה בלי לילה כלל, והיינו ויקחו אליך שמן זית זך שיזדככו ויעמדו על דעת רבן להעלות נר תמיד שיהי' כל הבית כלו אורה כנ"ל לילה כיום יאיר, אך אותן ישראל שמחוץ לפרכת העדות פי' שאין מדריגתן לפני ולפנים כל כך אותן יערוך אהרן ובניו היינו המורים משפטי ה' לעם ותורתו לישראל עכ"פ יהי' מערב ואח"כ בקר כי יפה קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז:

כתיב ואתה תצוה ופ' תרומה מסיים נחשת, ואיתא בס' ילקוט ראובני הסמיכו' נחשת ואתה כי היה מרע"ה גלגול שת. ונח עיי"ש וכיון שניתן רשות אומר אני, כי אחכז"ל במסכת מגילה י"ג ע"א על מרע"ה אב בחכמה אב בנבואה אב בתורה והיה להש"ס לומר גם אבי השלום כמו שאמרו חכז"ל שעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שלא הי' אבי השלום כי היה אהרן רודף שלום יותר ממנו אבל עכ"פ בעל שלום היה וע"כ נחשת ר"ת נ'ביא ח'כם ש'לום ת'ורה והיינו נחשת ואתה (פי' שאתה הוא נחשת ר"ת הנ"ל):

דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, והנה כתיב רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום, ובמדרש זה עשו השונא שלום, וההיפך ישראל מיחסי' עצמן אוהבי שלום וברכות ה' לישראל היא שלום, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואמנם נראה בחוש ההיפוך כי יותר שכיח קפידא ופירוד בין ישראל יותר הרבה מבאו"ה, ובת"ח צדיקים יותר מבשאר עמא דארעא, ואחז"ל כהנים קפדנים הם כמבואר בשבת פ' השואל ובריש פרק גט פשוט ומייתי לי' מקרא ועמך כמריבי כהן, וע"ד הלצה מה שאהרן הי' יותר רודף שלו' ממרע"ה ובמרע"ה מצינו חרון אף ולא באהרן משום שמרע"ה היה מעותד להיות כהן אלא הואיל שסירב בשליחות ניטלה כהונה ממנו וניתנה לאהרן כפרש"י בפסוק הלא אהרן אחיך הלוי, נמצא נשאר למשה קפידת כהן משא"כ אהרן שלא היה כהן בעצם תולדתו, ונראה היינו נמי ישראלים שהם כהנים של שבעים אומות כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים משו"ה הם קפדנים יותר מכל אוה"ע, והטעם כל שקדושתו יותר מרגיש יותר ומקפיד יותר לפום דקותו וההיפוך אוה"ע לפום עובי מוחו אינו מרגש ואינו מקפיד, ומ"מ ישראל אוהבי שלום מאוד ומצטערים על הפירוד אך קשה הדבר כי נוח לכעוס ע"כ בפ' בחוקותי דמיירי כאשר יהיו צדיקים נפלאי' כדכתיב אם בחקתי תלכו וכו' והתהלכתי בתוככם ומרגישין יותר ויהי' יותר שכיח מחלוקת ובאשר שהם אוהבי שלום אמרו להקב"ה רבש"ע אם אין שלום אין כלום הוצרך לומר ונתתי שלום בארץ, אך אוה"ע עשו בפרט שונא שלום ומצפים מתי יכול לצאת בחרבו, אך מה יעשה ואין לו מקום למחלוקת כי אינו מרגיש ובאמת שונא הוא השלום והיות מרדכי גידל כל בניו לת"ח כמו אאע"ה אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ה"נ לעמו שלא הי' צדיקים ובני תורה כ"כ דורש טוב זה תורה, ולכל זרעו שהי' כולם צדיקים ות"ח דרש שלום שהם צריכין לכך, וה' ישפות שלום, ויפרוס סוכת שלומו על ירושלים וישראל אמן:

ריש מילין אומר דג' ענינים יש א' זריזין מקדימין למצות ב' אין מעבירין על המצות ג' קדימת תדיר ומקודש:

תנן אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביוני' (מגילה דף ז' ע"ב) זריזין מקדימין דנפקא לן מקרא וישכם אברהם בבוקר רפ"ק דפסחים והוא במצוה עצמה להקדימה בכל מה שאפשר ופה מגילה וי"ו ע"ב דמסתבר טעמא דר' יוסי דאין מעבירין על המצות וכ' טורי אבן דלאו דווקא אין מעבירין דלא שייך הכא אלא זריזים מקדימים מאדר ראשון, ולפ"ז מה דמשני אפ"ה מסמך גאולה לגאולה עדיף א"כ ש"מ דאם המצוה נעשית בהדור יותר במאוחר אין זריזין מקדימין, וכ"כ תה"ד לענין קידוש לבנה ועיי' בשו"ע או"ח סי' תכ"ו אבל קשה לזה ממסכ' ר"ה ל"ב ע"ב (דלכן הראשון המתפלל שחרית מקרא את ההלל ולא ממתיני' לקרותו עד מוסף שאז יש רוב עם משום זריזין מקדימין למצות) מבואר דזריזין עדיף אע"ג דבמאוחר יהיה ברוב עם הדרת מלך מ"מ זריזי' עדיף, וצריך לדחוק ולחלק דלעולם כשהמצוה עצמה מהודרת יותר כגון ההיא דמגל' דמסמיך גאולה לגאולה אז דוחה את זריזים מקדימי' אבל כשהמצוה עצמה אינה מתנאה יותר רק מצד ברוב עם הדרת מלך, אז זריזי' מקדימי' עדיף, ועיי' היטב יומא ע' ע"א פירש"י ד"ה ומאי מצוה וכו' ועיי' מג"א ססי' קמ"ז ד"ה מה שנותני' לו וגו' ע"ש:

וכן מי שיש לפניו ב' מצות וא"א לעשות אלא א' מהם, יעשה החשובה ויניח האחרת אפי' החשובה מאוחרת כ"כ תוס' יומא ל"ג סוף ע"א, ועמ"ש מהרש"א חי' אגדו' במ"ק ט' ע"א דאם ב' המצות יכולי' להתקיים א' על ידו וא' ע"י אחרים, אז אל יפלס אלא כל שבאה לידו אפי' הקלה יקיימנו כיון דעכ"פ נעשי' חפצי שמים אל יאחר לקיים משום החמורה, אבל אם א"א לקיים אלא א' מהם אז יפלס ויבחר בחמורה וידחה הקלה ע"ש:

אין מעבירין על המצות הוא בששני מצות לפניו והוא עושה שניהם אין להעביר מן הראשונה להקדים השני' תחלה, והכא משום זריזי' ליכא שהרי עכ"פ מזדרז הוא בקיום מצוה, מה לי הך או הך מ"מ אסור להעביר מלקיים המצוה שלפניו ויצא לנו מדרשא במכילתא פ' בא ושמרתם את המצות ומייתי לי' יומא ל"ג סוף ע"א ומבואר שם בתוס' שהוא דרשא גמורה דאורייתא ודלא כמשמעו' תשו' רדב"ז ח"א מספר ב' שלו סי' תקכ"ט ע"ש, וכ' שם תוס' ישנים בהא דאמרי' התם שני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי משום דמכשיר עדיף ולא קאמר משום מעבירי' על המצות ובמזבח החיצון פגע ברישא ותי' משום דעבודה פנימי מקודשת טפי ודחי אין מעבירין על המצות ע"כ הוצרך לומר דמכשיר עדיף ע"ש, ונ"ל בזה מיושב מה שקשה למה לי קרא פ' הקומץ דשל יד תחלה משום דכל זמן שבין עיניך יהי' שתים תיפוק ליה מאין מעבירי' על המצות מזרוע לראש, והא"ש דשל ראש מקודש טפי וראוי להקדימו ולהעביר על מצות זרוע לולי קרא כל זמן שבין עיניך יהי' שתים:

ונ"ל נהי דמהנ"ל מוכח מן התורה במקודש טפי דוחה לאין מעבירי', מ"מ אין מזה ראי' לדחו' זריזי' מקדימין ואדרבא הרי משמע במס' ר"ה ל"ב ע"ב הנ"ל דזריזין דוחה ברוב עם הדרת מלך ומה שנדחקתי לעיל לחלק נ"ל דוחק, ולולי דמסתפינא הייתי מיישב נמי דבדקדוק נקיט ש"ס דמגלה לשון אין מעבירי' ודלא כטורי אבן שכ' שהוא כמו זריזי' וכו' נ"ל בדקדוק נקיט לשון אין מעבירי', דבלאה"נ נתקשיתי מאי שייך הכא אין מעבירי' או זריזין בשלמא מצוה שכבר נתחייבנו בה מאז שייך לומר זריזי' או מעבירי', אבל הכא אנשי כה"ג קבלו על ישראל לקבוע להם יום זכר לנס שלא נצטווינו בה וא"כ נוכל לקבעו ביום ובזמן הנראה לנו ואין כאן העברה ולא התעצלות וכיון שנראה להם לקובעו באדר שני מי יאמר להם מה יעשו, ע"כ נ"ל לפמ"ש במקום אחר דמשו"ה באדר הראשון נמי אסור בהספד ותעני', משום דעכ"פ מן התורה מחויב לעשות שום זכר להנס דילפי' ק"ו מפסח דהשתא מעבדות לחירו' עבדי' זכר לנס ממיתה לחיים לא כ"ש אלא שבזה יוצאי' י"ח בשום זכר כל דהוא וסגי אפי' באיסור הספד ותעני' ורק חכמים עשו זכר רב וגדול בשמחה ומשתה ויו"ט וקריאת מגילה וזה הוא מדרבנן מתקנת אנשי כה"ג, ועתה לעשות זכר כל שהוא מן התורה ע"כ זריזי' מקדימי' אינו נדחה מפני שום חשיבו' וכבר"ה ל"ב ע"ב הנ"ל דזריזי' מקדימי' דוחה ברב עם הדרת מלך, וא"כ ע"כ להתחיל במצוה לאסור בהספד באדר הראשון, ומעתה כיון שכבר התחלנו במצוה ונשבוק ונקבע אפי' מדרבנן משתה ויו"ט ומגלה עד אדר שני ה"ל מעבירי' על המצוה כיון שכבר התחלנו לעסוק בה, ולזה מסתבר טעמא דר' יוסי אין מעבירי' על המצות, ורבנן ס"ל אין מעבירי' נדחה משום מסמך גאולה לגאולה, כמו שמוכח מתפילין של ראש הנ"ל וק"ל:

ובזה צדקו דברי רדב"ז ח"א סי' י"ג מי שניתן לו רשות לצאת מבית האסורים יום א' בשנה ימהר יחוש לעבוד ה' ביומו ולא ימתין עד יהכ"פ כי זריזי' מקדימי' אפי' המאוחר מקודש ממנו ועיין ע"ז ח"צ סי' ק"ו ובמשנה למלך פ"א מהל' מגלה ויבואר לקמן אי"ה, ונ"ל דאין ללמוד מזה לביטול מצוה מי שמוכרח לבטל יום א' ממצות ה' איזה יום יבחר כי אין ללמוד ביטול מקיום יעוי' בס' חיי אדם בהלכ' ברכות כלל ס"ח ובנשמת אדם שם אות א' ונלע"ד אם כל הימים שווים בבטול מצות ה', א"כ יאוחר הדבר כל מה דאפשר כי גזירה עבידא דבטלה ורחמי שמים מרובי' ועכ"פ יקיים מצות ה' מאי דאפשר וזה פשוט אך אם בימים האחרונים יתבטל מהרבה מצות או מחמורו' מאלו אפשר לומר יבחר לו להתבטל ביומו מהמועט ומהקלות כדי שישמור הרבות והחמורו' בימי' האחרי' אעפ"י שספק הוא דהרי גזירה עבידא דבטלה מ"מ נילוף זה מספק פ"נ דוחה שבת בודאי מטעם מוטב שיחלל שבת א' בודאי כדי שיקיים שבתות הרבה אעפ"י שהוא ספק פ"נ מ"מ דחינן ה"נ דכוותי' וצ"ע (אך כל זה לענ"ד אי ילפינן דפ"נ דוחה שבת כר' שמעון בן מנסיא משום דכתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל באמת עיקר דרשא דפ"נ דוחה שבת הוא כשמואל כדאמר רבא התם (יומא דף פ"ה ע"ב) לנולהו אית להו פרכא לבר דשמואל דילפינן מוחי בהם, לא שימות בהם והכי פסקינן דאפילו על חיי שעה מחללין שבת ואפילו על ספק חיי שעה מחללין דוחי בהם וודאי שיחיה בהם אבל אם הוא ספק מותר לחלל כדאיתא שם במשנה ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק ישראל אבל באמת למאן דיליף מושמרו וכו' דמוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אין מחללין על חיי שעה דמאי אולמיה שעה זו משעה זו וגם אין מחללין וודאי שבת משום ספק שיקיים עוד שבתות הרבה כמובן דבפסוק זה לא מוכח לדחות וודאי שבת מפני ספק שישמור שב"ה וא"כ לא מוכח דיתבטל ממצות שביומו משום ספק שלא יתבטל ממצות אחרות חמורות כנ"ל):

ומעתה נבוא אי"ה לבאר הסוגי' דפ' כל התדיר דף צ' ע"ב ומנחו' מ"ט ע"א ע"ש כיד ה' הטובה וממילא רוחא שמעתתא בעזה"י:

שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום, בגמ' מסיק שלמי' לא הוה תדיר כ"א מצוי ויש לי מקום עיון א"כ הוה חטאת תדיר ומקודש שהרי יש חטאת בכל ר"ח ומועדים מיהו לזה י"ל דלעומת זה יש שלמי חגיגה ושמחה בכל ג' רגלים רבים מאד ונהי דחטאת תדירי' בזמנים דבר"ח ור"ה ויה"כ ליכא שלמי חגיגה ושמחה ואיכא ימים קבועי' שמקריבי' בהם חטאו' טפי מהימים שמקריבי' בהם שלמים, מ"מ בג' רגלים שמקריבי' בהם שלמי חגיגה ושמחה הוה קרבנות שלמי חובה טפי מדחטאו' שאינו אלא שעיר א' לכל יום, נמצא תדירו' דימי חטאות חובה ותדירות של קרבנות שלמי' אלים זה כנגד זה ולא נשאר אלא שלמי נדבה המרובי' נגד חטאת יחידי' וזה איננו תדיר אלא מצוי, כך צ"ל, אלא לפ"ז מוכח דשלמי חגיגה מקרי תדיר, א"כ הוה שלמי לגבי אשם תדיר ואפ"ה אמרו רבנן אשם קדמי דמקודש א"כ תפשוט דעדיף מתדיר, אע"כ צ"ל אפי' שלמי חגיגה לא חשיבי רק מצוי ולא תדיר, ואה"נ חטאת במקום שלמי' ה"ל תדיר ומקודש והא דאמרי רבנן מפני שהוא קודש קדשים ולא אמרו מפני שהוא תדיר ומקודש, משום אשם דליכא אלא מקודש נקטי הכי ולעולם חטאת לגבי שלמים תדיר ומקודש הוא:

אלא דצ"ע דמריש הוה אמינא מ"ש הרע"ב דאיבעי לא איפשטא והסברא נוטה דתדיר עדיף וכ' תוי"ט משום דמפורש בקרא טפי ממקודש דכתי' להדי' אשר לעולת התמיד עיי"ש וה"נ פשיטא לי' לט"ז או"ח סי' תרפ"א, ולכאורה יש ראי' מדר"מ דאמר שלמים של אמש ונשחטו תרווייהו מ"מ של אמש קודמי' משום דקדמי ולכאורה היינו כב"ש דס"ל הואיל וקידש היום ועדיין יין לא בא עדיף מתדיר דהרי בש"ס מדמי להדדי ומסיק כיון דאית ליין כמאן דאשחטו תרווייהו דמי, וס"ל הקדמת היום עדיף מתדיר וכר"מ וק' אדר"מ וכי כב"ש אמר לשמעתי' אעכצ"ל ר"מ אומר לך אנא אפי' כב"ה ע"כ לא קאמר ב"ה אלא בתדיר דחשיב טפי הוא קודם לקידוש היום דקדים, אבל חטאת שאינם אלא מקודשי' לא עדיפי משלמי' של אמש דקדמי זמני', ויש ראי' לרע"ב וט"ז דתדיר חשיב טפי מטעם שכ' תויו"ט הנ"ל, אלא לפ"ז צ"ל חטאת אינו אלא מקודש ולא תדיר דאל"ה תיקשי ר"מ כב"ש, וע"כ צ"ל שלמי חגיגה מקרי תדיר ולא מצוי, א"כ תיהדר ק' לדוכתי' דתפשוט מקודש עדיף דהרי לרבנן אשם דקדוש קדים לשלמי' דתדיר וצ"ע:

והנה התוי"ט תמה איך נתחכם למיפשט תדיר עדיף מה דלא איפשט בש"ס, י"ל עיי' תוס' פסחי' ק"ך ע"א ד"ה מפטירי' כ' טעם דפסח נאכל על השובע ולא החגיגה דהא איכא למ"ד גם בחגיגה יש בו משום שבירת עצם ותירצו דפסח שהוא בן שנתו רכיך טפי ודבריהם מפורסמים שהם תמוהים דמאן שמעת לי' יש בחגיגה משום שבירת עצם היינו בן תימא בפסחי' ע' ע"א ולדידי' פשיטא לש"ס דחגיגה ג"כ בן שנה, ובשבירת עצם מספקא לי' ולא איפשטא שם ואיך כ' תוס' דפסח רכיך דהרי אי יש בחגיגה משום שבירת עצם ע"כ גם הוא בן שנה ועצל"ח שם ואין כאן מקומו, מ"מ תוס' המ"ל בפשיטות דכיון דחגיגה לגבי פסח תדיר הוא מקדימי אכילתו לאכילת פסח אלא משום דבפסח מקודש טפי לא פסיקנא לתוס' דהרי לא איפשטא בשמעתן, וא"כ לפ"ז לבן תימא דפשיטא לי' דחגיגה באה בן שנה ורכיך כמו פסח, ואיבעי לן אי אית בי' נמי משום שבירת עצם אע"ג דלא איפשטא משום דדחיק בשינוי דחיקא דמית נשיא ע"ש מ"מ אשינוי דחיקי לא סמכי' ואית לן לומר יש בו משום שבירת עצם וא"כ עכצ"ל הא דנאכל חגיגה קודם פסח משום דתדיר עדיף ממקודש וכהרע"ב וט"ז ומיהו ש"ס דלא מצי למיפשט הכי משום דלא איפשיט' איבעי אי יש בו משום שבירת עצם ואידחי התם בשינוי' דחיקי ע"כ לא פשיט להש"ס אבל אנן לא סמכי' אשינוי דחיקי וא"כ נפשט מבן תימא דתדיר עדיף ובהא לא פליגי רבנן:

ובמשנה למלך פ"א דהל' מגילה הקשה לפמ"ש הר"ן שם דכל ספק עבדינן קמא דמטא קמי' א"כ בהא דמנחו' מ"ט דמוספים דהיום ותמידים דלמחר פסק רמב"ם דלא איפשטא ואיזה שירצה יקריב ה"ל למימר דיקריב מוספי' דהיום דמספיקא אין מעבירי' על המצוה, והנה התם קאמר ש"ס אי תמידי' דהיום ומוספי' דהיום פשיטא דתמידי' קדמי דה"ל תדיר ומקודש ופירש"י בלישנא אחריני דמקודש דראוי להקדים, כלומר דבלא תדיר נמי תמיד קדמי ואין מעבירין עליהם וה"ל תרתי תדיר ומקודש טפי ממוספים ונ"ל דס"ל להאי לישנא משום תדיר לחוד לא הוה פשיטא לש"ס דדחיא מוספים מקמי תמיד אע"ג דתנן במשנתינו תמידי' קודמי' למוספי' מקרא דאשר לעולת התמיד דאיכא למימר היינו להקדים תדיר לשאינו תדיר אבל מנ"ל לדחו' ועמג"א סי' תרפ"ב וע"כ הא דפשיטא להו הכא דדחי' מוספים לגמרי היינו משום דאית לתמיד תרי מעלות טפי א' שהוא תדיר ועוד שהוא מקודש מלבד קדושת שבת דאהני לתמיד ולמוסף מלבד זה הוא מקודש שזמנו קודם ואין מעבירי' ע"כ פשיטא לי' לדחות מוספים מקמיה:

וכי קאמבעי לי' מוספי' דהיום שבת ותמידי' דלמחר דחול תדיר עדיפא או מוסף דמקודש עדיפא הנה לפי הנ"ל דלא אלים למידחי אלא בשני מעלות הוצרך לפרט הכא דמוסף נמי מקודש בשתי קדושת א' דיומי' דשבת משא"כ תמיד דחול, ועוד כיון שהוא עומד לפנינו אין מעבירי' על מצות וכן מבואר מפירש"י, אלא לפ"ז איך ס"ד בתמיד שהוא תדיר לפנינו לחוד יהי' עדיפי משני קדושו' אע"כ למסקנא תדיר אלים ממקודש וכרע"ב וט"ז הנ"ל אלא שמספקא לי' אי אפי' לדחו' או רק לקדם, ומיושב נמי ק' משנה למלך הנ"ל דהא דכ' הר"ן היכי דמספקא עבדי' הא דפגע בו בראשונה היינו משום אין מעבירי' על המצות היינו היכי שהספק הוא מעלמא כגון אי מוקף או אינו מוקף קורים המגילה ביום י"ד שפגע בו תחלה והך דאין מעבירי' על המצות יכריע הספק, אבל דכל עצמו של ספק הוא אי ב' קדושות עדיפי מתדיר והיינו קדושת יום שבת וקדושת אין מעבירי' ונשאר בספק ואיך נאמר אין מעבירי' יכריע הספק ויקריב המוספי' וידחה התמיד משום אין מעבירי' הלא על זה אנו דנין:

והנה הרמב"ם פסק איבעי דעבר ושחט שאינו תדיר קודם דאי לא אשחטו תרווייהו לא ישחט התדיר עד אחר שזרק הדם, ונראה ס"ל דהאיבעי איפשטא מדאמרי' גבי פסח דיקא נמי דלא קתני עד שישחט ויזרוק הדם כצ"ל וא"כ ק' בהלכות קרבן פסח פסק סתם אם שחט פסח קודם לתמיד יהי' ממרס בדמו ולא כ' דמיירי באשתחיט תרוויי' וכן הקש' בתוס' חדשים שבגליון משניות:

ונלע"ד דהנה לכאור' אפי' אי נימא בשחט שאינו תדיר תחלה יגמור כל מצותיו בדלא אשתחיט תרוויי', מ"מ בפסח קודם לתמיד לא ה"ל למימר הכי אע"ג דפסח מקודש מתמיד והכא לא שייך דפסח לתמיד נמי אהני דהאי ערב פסח לאו י"ט הוא רק הקרבן מקודש ולא היום ולא אהני לתמיד וא"כ פסח מקודש מ"מ כיון דרחמנא גזר פסח אחר תמיד וזו היא קדושתו שישחט אחר תמיד ועוד תמיד תדיר י"ל למימר א' ממרס בדמו, אפי' לא נשחטו שניהם, והא דמתני' לא דייקא הכי מדתנן עד שיזרק הדם היינו סתם מתני' ר"מ דמחמיר בבזיון ואפי' שלמים של אמש ונשחטו תרווייהו ס"ל של אמש קודם ה"ה וכ"ש הכא, אבל למאי דקיי"ל כרבנן א"כ בפסח לעולם יהא אחר ממרס בדמו, ומ"מ מדר"מ בפסח נשמע לרבנן בעלמא, דבקדם ושחט לשאינו תדיר לתדיר ולא נשחטו תרוויי' יגמר הקרבת שאינו תדיר:

שלמים של אמש וחטאת ואשם דהיום פירש"י שלפנינו דלענין הקרבה מיירי וברש"י שלפני התוס' פי' דקאי על אכילת בשרם, ולפע"ד יש חסרון ברש"י שלפנינו וצריך להגיה גם כפי' תוס' ובתרוויי' פליגי דהרי לפני זה אמרי' במשנתינו כשם שקודמי' להקרבה כך קודמי' לאכילה ועלה קאי שלמים של אמש ומיירי בין להקרבה ובין להקדמת אכילה ופירש ב' הפירושים שניהם אמת ונשמטו מפירש"י שלפנינו, וצריך להגיה גם פי' שבתוס', ובזה ניחא מאי דקשיא לן איך בעי למיפשט מדיוקא דמתני' בשל היום מודה ר"מ לרבנן דחטאת ואשם קדמי, דלמא שאני הכא משום זה דבברכת הזבח כל שנזרק דמו קודם נאכל קודם, והנה שלמי' דהיום נאכלי' לשני ימי' ולילה א' וחטאת ואשם דהיום אינם נאכלי' אלא עד חצות ואי יזרוק דם שלמים קודם יאכלם ג"כ קודם ויבוא הטאת לידי נותר משו"ה ס"ל לר"מ בשניהם של יום פשיטא חטאת קודם אבל אי הוה אכילתם שוה כגון תודה וחטאת ושניהם של יומא מודה ר"מ דחטאת קדם ומכ"ש לרבנן דאפי' בשל אמש חטאת קודם, אבל השתא דקאי נמי אשלמים שנשחטו אמש והגיע סוף זמן אכילתם היום ואפ"ה סברי רבנן אכילת חטאת קודם ולא לקדשי' לבית הפסול ה"נ באידך גוני דעמדו להקרבה נמי לא יכריע טעמא דממעט באכילתן ושפיר בעי למיפשט מיני':

איבעי להו תדיר ומקודש, פירש"י כגון דם עולת תמיד ודם חטאת א"נ מוסף ר"ח ופר העלם עומדי', הנה דם חטאת מקודש מדם עולה שמרצה ואיברי עולה מקודש מאיברי חטאת שכליל, ולפ"ז נ"ל כשעומדי' בחיים לשחוט לעולם עולה קודם לשחוט, דלענין קדושה שניהם שווים דבזו יש מעלה דם לרצות וזו היא כולה כליל, וממילא עולה קודם דתדיר בתמידי' ע"כ פירש"י בכאן ב' אופנים, או מיירי בבהמות חיים העומדים לשחוט לא משכחת אלא במוסף ר"ח דתדיר ופר העדה מקודש שנכנס דמו לפנים, ואי בדם איירי משכחת נמי בעולת תמיד דתדיר וחטאת דעלמא לא דמוסף כמ"ש תוס' דכיון דדם עולת תמיד קודם לעולת מוספים קדים נמי לחטאת מוספי' דכולהי מוספים חדא מילתא היא אלא מיירי דם חטאת דעלמא, ולק"מ ק' תוס' וכ"כ פנים מאירו' ע"ש:

אטו שבת אמוספי' אהני לתמידי' לא אהני, נ"ל דפשיטא לי' כל כך דשבת אתמיד נמי אהני משום דאיברי תמידי' של ע"ש אינם קריבי' בשבת ואיברי תמיד של בין הערביי' בשבת מקטירי' בשבת ואין ממתינים להם עד מוצאי שבת להקריבם בחול, הרי תמיד הבא בשבת יש בו כח שבת, ומשו"ה חזר והקש' ממוסף ר"ח דלא שייך הנ"ל, ועיי' מ"ש רש"י ר"ח מקודש אעי' מיו"ט של ר"ה וכן בדין שהרי ברכו מכל הימים וקדשו מכל הזמנים, כבר עמד בזה בטה"ק וכ' דוודאי שבת לחוד קדוש מכל הזמנים אך הכא בר"ח מוסף שלו נוסף לו ג"כ קדושת ר"ח דידע המקשן דשבת לר"ח אהני, אך לא ידע דר"ח אהני לשבת ע"ש ודפח"ח, ולהנ"ל ניחא טפי כיון דמוסף ר"ח דוחה שבת הרי אהני לי' שבת אבל לא הבין במה יועיל ר"ח לשבת, ואפ"ה משני לי' אטו ר"ח לשבת לא אהני, ונ"ל טעמא כוון שאומרי' על קרבן שבת שיר של ר"ח כמבואר במס' סוכה נ"ה ע"ב, א"כ אנו משוינן לי' לתדיר שיהי' מקודש בקדושת ר"ח ג"כ ומקדמינן לי' ושוב הקשה מר"ח ור"ה ומשני לי' ג"כ ומשום דר"ח ור"ה חדא מילתא היא אם אין ר"ח אין ר"ה, ושוב מסיק כן בקידוש ויין משום דאם אין יין אין קידוש ע"כ אהני להו אהדדי וכ"כ בספ' תשו' בית אפרים חא"ח סי' ס"א דמה"ט לא אמרי' כן בזמן דסוכה משום דאין הזמן גורם לסוכה וא"כ סוכה לזמן לא אהני. ושוב מסיק כן בתפלת מנחה משום דאזכיר בתפ"מ מעין המאורע של יום ואהני לי' קדושת היום ובזה מיושב תמיהת תוס' שיש למצוא בכל א' טעם מה שאין בחברו, ולפ"ז צ"ע בכיוצא בזה שאין לומר דקריאת שמע דיה"כ עדיף מקריאת שמע דחול דיה"כ לק"ש נמי אהני דז"א ועיי' בס' חיי אדם מהל' ברכו' סי' ס"ח וצ"ע:

ברכת היין תדירה, עיי' סוכה נ"ו ע"א וטא"ח סי' תרמ"ג כ' לאחר זמן כדי שיסוב על שניהם על קידוש היום ועל סוכה והקשה ב"ח שחידש טעם דליתי' בש"ס ונלע"ד לישב ע"ש בתוס' שהקשה אדרב ע"ש והמעיין יבין דלכאור' יום גורם ליין וסברת יין גורם לקידוש שקולים הם ומאי אולמי דהאי מהאי, ורצה ב"ש להכריע סברתו מטעם כבר קידוש היום, ואתי' ב"ה ואמר תדיר עדיף יותר מסברת כבר קידוש היום ומהא מקשה ש"ס על רב, ואמנם רב חידוש דנהפוך הוא דסברת כבר קידוש היום עם סברת תדיר שקולים הם וב"ש רצה להכריע בסברת היום גורם ואתא ב"ה ואמר יין גורם עדיף מיום גורם, ואמר רב בסוכה וזמן לא שייך זה ע"ש זו היא שטיחת הסוגי', וצריך להבין במאי פליגי, ונראה בוודאי למאי דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה א"כ אפי' בא יין אם אין לו סעודה א"א לקדש א"כ אין היין גורם טוב כ"כ להעדיפו על יום גורם ומסתיין שיהיו שקולי' ועיקר סמיכת ב"ה על תדיר ודלא כרב אך רב לטעמי' דס"ל פסחי' ק"ב יש קידוש שלא במקום סעודה וכיון שיש לו יין שוב אין חסר לו דבר ומקדש ויין גורם עדיף מיום גורם אבל תדיר אינו עדיף מכבר קידוש היום ע"כ שפיר קאמר רב לשיטתו, ולפ"ז לדידן דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ע"כ מוכח דתדיר עדיף מכבר קידוש היום ואפ"ה קיי"ל סוכה ואח"כ זמן ע"כ הוצרך הטור לומר טעמו, ומיהו זה שייך לדידן דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה וכיון שסועד ע"כ צריך לסוכה א"כ הזמן מישך שייך לקידוש ולסוכה ע"כ יפה כ' הטור אבל לרב לא הוה ש"ס מצי למימר טעמו של טור וק"ל:

מילה לגבי פסח כתדיר דמי לולי פירש"י הייתי אומר דה"פ דא"א לעשות פסח בלי שימול עצמו וזכריו ועבדיו ואפי' עשרה מנויים על פסח נמצא על פסח א' כמה נימולי' ביניהם ועבדיהם, ע"כ תדירו' דפסח במילה שייכי כנלע"ד ואין ללמוד מזה למצוי אחר:

עיי' תוס' מס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה הדר פשטה וכו' ונראה לרשב"א וכו' ועוד וכו' ועיי היטב מג"א סי' תרפ"ד, והנה יש לפקפק על תי' שני של רשב"א דמשו"ה מקדימי' ר"ח לחנוכה כדי שתהי' הפטרה מענינא דיומא, הלא במס' מגילה ל"א ע"א ובתוס' ד"ה מפטיר וכו' מבואר דמשום פרסום דחדש קרינן הפטרה דמחר חדש אעפ"י שאינה מענינא דסדרא כלל מכ"ש דה"ל להקדים חנוכה לדר"ח ולקרות הפטרת חנוכה אעפ"י שאינה מענינא דס"ת שני' ואע"כ הא דמקדימי' דר"ח לדחנוכה הוא כתי' ראשון של תוס' דשאני בין לדחות ובין להקדים, אם לא נאמר לעולם כתי' ב' תוס', ושאני פרסום דר"ח דעדיף טפי ומשו"ה קרי' מחר חודש אעפ"י שאינינו מענינא דיומא משא"כ פרסום דחנוכה דלא עדיף כ"כ למיקרי שלא מענינא דס"ת שני', והנה לכאור' מוכח כתי' תוס' קמא מסוכה נ"ד ע"ב דלא תיקשי ק' תוס' שם ד"ה ואמאי וכו' ע"ש ומג"א הנ"ל, וע"כ בלא ר' ספרא לא ה"מ להקשות משום דה"א לחלק בין לקדם ובין לדחות, אם לא נאמר דר"ח חשיב טפי לדחות התדיר, וא"כ י"ל דברי תוס' דמס' הנ"ל ע"ד ממ"נ קאמר ב' טעמי' להקדמת ר"ח לפרסומא ניסא דחנוכה:

תדיר קדים משום דתדיר, או מקודש משום דמקודש יל"ד מה חידוש משום דתדיר משום דמקודש, וי"ל דתנן במס' אבות והכל לפי רוב המעשה, ומפרש רמב"ם לדיוקא לפי רוב ולא לפי גודל המעשה דזה העושה כמה מעשים טובים קלים וקטנים וזה עושה מעשה א' גדול מאוד, זה שעשה רוב מעשים עדיף ע"ש ויש חולקים בסברה זו, והנה עד"מ חטאת מקודש כמו כמה עולות אך אם נצרף ריבוי העולו' שבשנה יהי' רוב מקדושת החטאת ע"כ איבעי' אי תדיר עדיף משום דתדיר וע"י צירופים יהיה ריבוי המעשה יותר מקדושת מעשה א' או דלמא:

קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כך דרשו חז"ל מסכת מגילה דף ז' ע"א מכאן שאסתר ברוה"ק נאמרה והקשו שם בתוספ' מהא דדרשי' במס' שבת דקאי על התורה דקיימו עתה מה שקבלו כבר עיי"ש הנה כתיב לאל גומר עלי ב"ד שלמעלה מסכים כשמעברים השנה אפילו לשנות הטבע (כדאית' בירושלמי הרי שהיתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד ונאנסה אין בתולותי' חוזרין עברו ב"ד אח"כ השנה וממילא היא בת ג' שנים ויום אחד פחות חודש, בתולותיה חוזרין הובא בש"ך יורה דעה הלכות נדה) אפילו מזידי' (דדרשי' אתם אפילו מזידים וכו' ר"ה דף כ"ה ע"א) והנה הי' להם תחבולה לעבר השנה ויהי' חדש שנים עשר דינו ממש כחודש שבט ולא אדר וחודש אדר שני יהי' חודש שלש עשר וגורלו הי' דוקא בחדש שנים עשר הוא חדש אדר ונתבטל ונתבלבל גורלו ופורו אך היות בימי יחזקאל טענו מודעה רבא לאורייתא נהי' ככל הגוים אשר וכו' והשיב הקב"ה להם ע"י יחזקאל אם לא ביד חזקה וחימה שפוכה אמלוך עליכם ע"י מלך קשה המן הרע הזה (שהעמיד להם אחר כך וקבלו התורה על ידו ברצון) מ"מ מטענה הנ"ל עד שהדר קבלוהו בימי מרדכי ואסתר לא מתקיים לאל גומר עלי ע"כ הוצרכו לנס ע"כ אחר הנס קבלוהו וקימו מה שקבלו כבר ועי"ז קימו למעלה מה שקבלו למטה ע"ד לאל גומר עלי ומשו"ה צריכין לעשות באדר ראשון ג"כ זכר לנס הלז:

אין בין אדר ראשון לשני אלא קריאת המגילה (מגיל' דף ז' ע"ב) משמע לענין שמחה ומשתה שוין שנוהגת בשניהם כדאית' בתוספת שם) ובגמר' אמרי' הא לענין הספד ותענית שוין ולא לענין שמחה ומשתה ויעויין בתוס' ופוסקים ובטור או"ח, ולפע"ד הא דאמרי' במגלת תענית יום י"ד וט"ו יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ואחז"ל לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה וש"ז בזה (מגלה ה' ע"ב) דמעיקר דברי מגלת אסתר אין מצוה אלא ביומו ונראה אפי' למגלת תענית אין איסור של זה בזה אלא הספד ותענית אבל מצות שמחה ליכא והנה באדר ראשון הה"נ חייבי' כל א' ביומו במשתה ושמחה כדמוכח דיוקא דמתניתין אך הוה סד"א לאסור של זה בזה בהספד ותענית ליכא קמ"ל דיוקא דגמר' דאפי' לענין הספד ותענית היינו איסור של זה בזה נמי שווין ומכש"כ לענין משתה ושמחה דביומא שהוא עיקר המצוה מכ"ש ששוין כדאי' בתוס' שם ובט"ז סי' תרצ"ב סק"ב:

שמחה ומשתה, ויו"ט לא קבלו עלי' (מגיל' ה' ע"ב) ובמקום יו"ט הוסיפו מתנות לאביונים כי ביו"ט ממש אין מצוה יתירה במתנות לאביונים אלא יזמין העני על שולחנו ושמחת אתה וביתך והאלמנה והגר והלוי על שולחנו והעני שמח ביותר ומתעדן ומקרבא הנייתא כי אם יתן לו מתנות והוא מכין לעצמו א"א לו להכין כמו שאוכל בבית העשיר, אך העשיר מצטער קצת בראותו העני נגדו וגלגל החוסר חוזר בעולם, והיינו ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה, וכן הי' כוונת מרדכי ואסתר לעשות יו"ט ולזמן העניים ולא ליתן מתנות לאביונים אך לא קבלו עלייהו כי רצה שיהי' זכר לסעודת אחשורש הראשונה לעשות כרצון איש ואיש ולא יוסיף עצב עמו ע"כ לא יזמין העני על שולחנו אלא ישלח מתנות לאביונים וישמח בעצמו בביתו ועל שלחנו:

הגהות מיימוני כ' בכוונת הרמב"ם דאבילות נוהג בפורים דאין שמחה בו כמו ושמחת דיו"ט אלא שמחה מלמד שאסור בהספד לבד ונראה מדכפל שמחה ומשתה תיפוק ליה אין שמחה אלא בבשר ויין וא"כ משתה למה לי ואפשר מזה למדו משתה יתירה חייב לבסומי', אבל הנ"ל ס"ל מדאצטריך משתה ש"מ שמחה איננו בבשר ויין אלא שאסור בהספד ועדיין הי' יכול להתענות ע"כ איצטריך משתה ואסור בתענית וכן א"א לומר משתה ממש כמשתה אסתר א"כ שמחה לאסור בהספד למה לי דכל משתה הוא היפך האבל כדכתיב טוב ללכת בית האבל מלכת אל בית המשתה וא"כ כיון דכתיב משתה, שמחה למה לי אע"כ משתה איננו משתה אלא לאסור בתענית ויכול לאכול פת לחם בהספדו ע"כ איצטרך שמחה לאסור בהספד ולעולם תרוויי' לא באו אלא לאסור בהספד ותענית בעלמא כך צ"ל לדעת הגה' מיי' הנ"ל (וי"ל דבאמת כדדריש רב יוסף שמחה מלמד שאסור בהספד ומשתה מלמד שאסור בתענית אבל מקרא יתירה דכתיב עוד הפעם לעשות אותם ימי משתה ושמחה מוכח שמחה יתירה היינו שמחה גמורה בבשר ויין כדאיתא בש"ע או"ח סימן תרצ"ג והוא מהאו"ח דאונן מותר בבשר ויין דלשמוח בפורים דברי קבלה נינהו ושפיר אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו ומביא הפסוק דימי משתה ושמחה כתיב ולא פסוקי דרב יוסף שמחה ומשתה דדריש מינה רק הספד ותענית והר"ן במתניתין אין בין אדר הראשון לא נחית לחלק בזה דכתב דסעודת פורים רק מדרבנן בעלמא הוא, ויש ליישבו מדאמר רבה בר עולא יו"ט לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויו"ט ואח"כ כתיב ימי משתה ושמחה ויו"ט לא כתיב משמע דפסוק זה היינו הך דלעיל רק דמשמיענו מה דקבלו עלייהו רק ימי משתה ושמחה ולא יו"ט אך האו"ח י"ל דסבר כאשר כתבנו ויעוין בב"י סי' תרצ"ג בשם ספר המקצועות דכמו יו"ט דכתיב ביה ושמחת בחגך אין אבילות נוהג בו ה"ה פורים דחייב בשמחה דכתיב ביה ועשה אותו יום משתה ושמחה וכן שם בשם הר"ם מביא גם כן פסוק זה ללמוד זה, וממנו נראה כמו שכתבנו (וא"ל דאותו פסוק בספור המעשה כתיב ואין ללמוד ממנו זה אינו דגם פסוק שמחה ומשתה דדרש מיניה רב יוסף גם כן בספור המעשה כתיב קודם הפסוק ויכתוב מרדכי וק"ל):

ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד, ילד"ק אומרו ויקחו אליך מיותר ב' הול"ל ויקחו אליך זיתים ויעשו חכמי לב שמן זית זך, ורמב"ן נדחק בזה, ג' להעלות נר תמיד אין כאן מקומו. כלל, ליישב נקדים מה שאמרו סגולה נפלאה לאוקמי גירסא הוא לדבק עצמו ומחשבתו במשרע"ה וכבר רמזו חכז"ל בירושלמי דשקלים על פסוק בצלם יתהלך איש שלעולם יראה אדם כאלו בעל השמועה לנגדו ע"ש רוצה לומר שעי"ז מכוון שמועתו ביותר כיון שמדבק נפשו בבעל השמועה מכ"ש במרע"ה דאיהו שרשא דאורייתא כולא, ועד"ז אני חושב משחכז"ל בתמורה ביום שמת משרע"ה א"ל ליהושיע שאל ממני כל מה דצריכת א"ל רבינו משה כלום הנחתיך שעה אחת הלא כתבת עלי ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל מיד תשש כחו של משה פירש"י משום שתלמידו שוה לו, והגי' בש"ס שלפנינו תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממני ג' מאות הלכות ונולדו לו ז' מאות ספקות ע"ש והדבר צע"ג א' מ"ט תשש כחו של מרע"ה העניו מאוד מכל אדם וכי רע בעיניו שתלמידו הגיע למעלתו והלא אפי' בשאר אינשי אמרו חכז"ל בכל מתקנאים חוץ מבנו ותלמידו ויליף לי' מדאלישע דא"ל לאלי' ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי, ומשה נתקנא חלילה, ולהגי' תשש כחו של יהושע ק' מ"ט לתשות כחו, ב' ק' ממ"נ אי באמת הוצרך יהושע לשאול ממרע"ה ומחמת גאוה וגודל לבב אמר כלום הנחתיך שעה א' א"כ רע ומר לחשוב כך על יב"נ מנהיגם של ישראל וכן לא יעשה ואם לא הי' צריך לשום דבר למה נענש מה ה"ל למיעבד לומר צריך אני הלכה פלוני' והוא לא צריך לה וכי ישקר, ג' מה עונש יש בשנולדו לו ז' מאות ספקות ממ"נ אי כבר שמעם ועתה נסתפקו לו מחמת שכחה א"כ היינו שכחה ומ"ט לחלק נשתכחו ג' מאות הלכות ונולדו ז' מאות ספקות הלא הכל הי' בכלל שכחה, ואי עדיין לא שמעם מעולם א"כ לא נולדו לו הספיקות היום שהרי עדיין לא נודעו לו מעולם וזה תימא שעולם לא נתעורר על ספיקותן עד עתה, א"כ אין זה עונש אדרבה זה הוא בירור ענין ההלכות, וכל מה שאדם מברר ההלכה כל עוד יותר נולדו' לו ספיקות כמובן לכל מבין ויודע:

וליישב כל זה נקדים לומר דתורתינו הקדושה אין סוף ותכלית וגם מרע"ה לא עמד על סופה שהרי שער נו"ן שבבינה לא נתגלה לו, אלא שמרע"ה הבין ויודע שאינו יודע וכל מי שלא הגיע לכך אינו מבין וחושב שהוא יודע ושלמד כל צרכו, ואגב אפרש מאמר חז"ל בפ"ק דמגלה אמר אביי כי הוה נפקא מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעא דשיתין מיני קדירה ואכלי בי' שיתין פלוגא ובישולא בתייתא הוה קרי לי' צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרא אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע א"נ רווחא לבסימא שכיח והנה המאמר תמוה מכמה טעמים חדא מה השמיעונן בזה רבותינו ואם אמנם בההיא לישנא דרווחא לבסומא שכיחא ילפינן מיני' לענין האוכל אכילה גסה ביהכ"פ מ"מ כל אידך נראי' דברי הבל ח"ו, תו נראה כגוזמא רבה דאכיל אביי כולי האי, ועוד קשי' מאי קמ"ל דבתראי הוה צלי קדר גם אין הלשון מדוקדק הוה קרי לי' צלי קדר, והול"ל בתראי הוה צלי קדר, גם אומרו ובעא למיכס צעא אבתרה אם כל כך היה רעב א"כ מאי טעמא לא אכיל טפי בהני בשולא קמאי, וגם לפמ"ש המהרש"א דהצעא היה עשוי ממיני צוקר והיה ראוי לאכילה, א"כ כיון דהוה בעי למיכס צעא מ"ט לא הניחוהו לאכול באמת וכי רע עין הי' אבל יובן רק בהקדם כי ידוע הוא דאמרו חכז"ל דבכולי שתא התלמיד שאול להרב כי הרב יכול לשנות ממסכת למסכת ועל כרחו של תלמיד יעסוק באותה המסכת שירצה הרב, משא"כ בפרקי דכלה דהיינו שלשים יום קודם הפסח אזי הרב שאול לתלמיד וצריך ללמוד עמו באותו המסכת דווקא אם ירצה התלמיד ועיין טו"ז או"ח רס"י תכ"ט, וכתב פר"ח שם דיש משתבשין לומר השואל בפורים בהלכות פסח הוה שואל כענין משום דליכא שלשים יום בלא פורים ומסיק דשבוש הוא דביום קריאת המגלה ה"ל פסח שואל שלא כענין ע"ש ומטעם זה נ"ל שתקנו מרדכי ואסתר דבאלו אמרו מקדימין ולא מאחרין ולא יעבור כתיב מטעם זה שלא לפחות עוד מימי דרשה דחג הפסח כי אם יקראו המגלה בשיתסר ושיבסר יהיה השואל אז בהלכות פסח שואל שלא כענין ולא רצו ליגע בימים השייכי' לפסח ע"כ תקנו להקדים וק"ל, והא"ש ואומר דאביי כי הוה נפיק מבי רבה הוה שבע בדברי תורה וחשב שכבר מילא כרסו ומצא כדי מדתו, והיה שמח וטוב לב ביום הפורים כי זה כל עיקר שמחת הת"ח, וכי מטא להתם קריבו לי' שיתין מיני' בשולא בשתין צעא הרצון שפלפלו עמו בשתין מסכת' שהוא ש"ס כולו וכל מסכת' נקרא צעא וקערה למה שבתוכו ואכל מיני' שיתין פילוגי פי' למד ממנו בכל מסכת דבר חדש מה שלא ידע עדיין, ואירע לו מקרה שהמסכת אחרונה שפלפלו בה היה מסכת פסחים סוגי' דצלי קדר סוף פ' כל שעה (והמעיין שם בתוס' ד"ה איכא בינייהו צלי קדר יבין כי מדאיצטרך צלי קדר מוכח כאביי דלוקין על לאו שבכללות ועיין מ"ש מהרש"א ואין כאן מקום להארך בזה מ"מ היה לו לאביי לב שמח מזה הפלפול) והנה בכל מסכת ומסכת מכל ס' מסכתות אפי' אי היה אביי רוצה לעסוק בה יותר לא היה הדבר ברשותו כי הוא שאול להרב והרב יכול לשנויי ממסכת למסכת, אך בהגיע למסכת פסחים אמר בעי למיכס צעי בתרא שהוא היה סובר דבפורים הוה שואל כענין מפסח והרב שאול להתלמיד ולא רצה אביי לזוז משם עד שיגמור כל המסכת ורמז לן הש"ס דהוא בעי למיכס אבל באמת לא עשו רצונו בזה דקיי"ל כפר"ח הנ"ל דביום קריאת המגלה השואל בה' פסח הו"ל שואל שלא כענין, והנה מה דאמר כי הוה נפק מבי מר הוה שבענא הוא לא' משתי סבות או לקוצר המשיג אשר ע"כ חושב שידע אעפ"י שאינו יודע או לעומק המושג כי התורה עמוק עמוק מי ימצאנו, ומכש"כ בצירוף שניהם קוצר המשיג ועומק המושג, ע"כ אמר היינו דאמרי אנשי כפין עניא ולא ידע לקוצר המשיג אינו מבין כי עדיין צריך להרבה דברים שנעלמו ממנו, וא"נ לעומק וחשיבות המושג התורה היינו רווחא לבסימא שכיחא, זה מה שנראה לי במאמר הלז להבין דברי חכמים וחידותם:

הנה כי כן במה שאמר מרע"ה שיהושע ב"נ ישאל ממנו יש בזה ב' כוונות או מה ששכח ממה שכבר למד ממנו, או לברר ספקותיו שאין אדם נמלט מספיקות אם ירבה כחול ימים, ויהושע ב"נ הבין שעל השכחה שואל ממנו מרע"ה וכבר כ' לעיל סגולה נפלאה לזכרון הוא ההתדבקות במרע"ה א"כ מכ"ש הדבק בו בחיים חיותו ולא מש מאהלו איך יצוייר שישכח דבר ע"כ לכבודו השיב לו יהושע איך אשכח ואנכי דבק באור החיים באהלך כאשר כתבת, ויהב"נ נער לא ימיש מתוך האהל, אמנם מיד תשש כחו של מרע"ה בשמעו כי לדעת יהושע אין כאן ספיקות והרי נכנס בכלל כפין עני' ולא ידע ורע בעיני משה שיהי' תלמיד החביב הממלא מקומו אחריו בזה הסוג שיחשוב שכבר למד והגיע ולא יסתפק לו דבר, ונראה דב' הגרסות אמת דבתחלה תשש כחו של מרע"ה מטעם הנ"ל, וכשהרגיש יהושע כן תשש כחו על שגרם צער לרבו ונצטער בצערו, והיות כי אין הקב"ה מוותר על עבירה כ"ש מכ"ש לצדיקים וסביביו נשערה מאוד ולעומת זה אינו מקפח שכר שיחה נאה, ע"כ שילם לו הקב"ה עונשו שציער את רבו שנשתכחה ממנו ג' מאות הלכות, ושכרו הטוב על שנצטער בצערו של רבו שנולדו לו ז' מאות ספיקות ע"י ברור ענין הלכות והיות כי מדה טובה מרובה ממדה פורעניות ע"כ היה העונש רק בשכחת ג' מאות, והשכר היה בספקות ז' מאות וא"ש:

ולבוא אל הפסוק שהתחלנו בו אקדים מאחז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין וה"מ במילא דשמיא אבל במילי דעלמא סייעתא הוא משמי' וה"מ לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא הוא משמיא ע"ש פ"ק דמגלה הנה המנורה ונרותיה ושמנה כלם מרמזים ובאו להמשיך שפע ולהוסיף אומץ ללומדי תורה ועושין כפתורין ציצים ופרחים לתורה, והנה כמו שכותשין הזיתים וטוחנים אותם להוציא שמן כך היגיעה והברור להוציא הלכה ברורה, ועיין מ"ש במד"ר ר"פ תצוה, ולרמז זה אמר הקב"ה ויקחו אליך שמן וגו' שעסק התורה ידביקו בך כאלו אתה עומד תמיד והם מודבקים ומותאמים בך, אך לא יקחו זיתים שאינם נטחנים ולא כתותים כי לא יועיל להם ההתדבקות בך כי "יגעתי" ומצאתי תאמין רק יביאו אליך שמן זית זך ע"י יגיעם יבררו ההלכה כפי היכולת ואם תאמר ע"כ מה יועיל ומה צורך להדבק בך וליקח השמן אליך לזה אמר להעלות נר תמיד לא תשכח לאוקמי גירסא לזה צריך סיעתא דשמיא ולזה מסוגל להדבק במרע"ה וק"ל:

במדרש פ' וילך א"ל משה להקב"ה רבש"ע בהן קלסתך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, ובהן אתה מבשרני, הן קרבו ימיך א"ל אתה אמרת והן לא יאמינו לי, אמרו חכז"ל המן שמח שנפל לו פור בירח שמת בו מרע"ה ולא ידע שבז' באדר נולד משה (פרש"י כדאי הלידה שתכפר על המיתה) הנה משמע שהמן ידע שיום הלידה כדאי הוא שיכפר אלא שנעלם ממנו יום לידתו, וקשה מדוע לא חקר אחר יום הלידה לידע אימתי היה, והנלענ"ד בזה כי בודאי ידע המן זה אך מצד הסברא הכל תלוי ברגע מחברת המשמשי' ע"ד ביום לידת מרע"ה היה הלבנה בכך וכך מעלות לעומת חגורת מזל דגים, ואם אחר כמה שנים יארע רגע כזו אזי נאמר שהשעות הללו מכוונים, ואמנם עפ"י דת תורתינו הקדושה אינו כן שקבלנו מחכז"ל בתורה שבע"פ בפ"ק דמגלה מדכתיב עד חדש ימים, ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשי' דאעפ"י דהלוך הלבנה בגלגלה כ"ט ימים י"ב שעות ועוד תשצ"ג חלקים, מ"מ אין אנו מחדשי' החדש באמצע היום ברגע המולד כ"א בתחלת היום ואין אנו חוששין להשעות אם הם נוספים או חסרים עדיין, ולכן כשהגיע יום ז' אדר בשנת ק"כ לחיי מרע"ה אם תחשוב גם השעות והחלקים עדיין לא הגיע למחברת המזלות לאותו זמן שהיה ביום ז' אדר כשנולד במצרים, וזה היה טעותו של המן כי מה לו ולז' אדר רק הוא חקר על רגע לידתו ורגע מיתתו וידע באמת שלא היה ביום אחד כי עדיין היה לו למרע"ה לחיות זמן מה כמו יום עד שיגיעו חמה ולבנה באותו המערכה כשהי' אז והוא לא ידע מה דכתיב את מספר ימיך אמלא דייקא ימיך ולא השעות כמו שדרשו חדש ימים ולא שעות ה"נ ימיך ולא השעות:

והנה הא דלא מסר הקב"ה בידינו לקבוע חדש וי"ט ברגע השתנות המזלות י"ל משום שאדם אינו יכול לכוון הרגע והשעה ע"כ כללא כייל שיהי' הכל תלוי בכניסת היום, אך מיתתו ולידתו של צדיק שהכל הוא מעשה הקב"ה היושב על חוג שמים ויודע עתיו ורגעיו, היה מהראוי בודאי להאריך ימיו עד הגיע לרגע המזלות הנ"ל, אלא שא"כ יבואו בנ"י לפקפק על עשיית המועדים כולם ויאמרו לחכמים ולנביאים אך שוא הנחלתם לנו לאמר שאין מחשבין שעות לחדשים והרי קמן שהקב"ה מחשב שעות לחדשים, ע"כ כתיב את מספר ימיך ולא השעות, והנה מרע"ה מת בשבת וידוע כי קשה הוא לצדיקים למות בשבת כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה למות בא' בשבת (שבת דף ל' ע"א), ע"כ רצה גם מרע"ה שעכ"פ ימות בא' בשבת ח' אדר והקב"ה אמר לו הן קרבו ימיך דייקא אעפ"י שהשעות לא נגמרו עדיין מ"מ הימים נגמרו ואמר מרע"ה הלא קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ואין ספיקא קמך לכוון שעת כיוון המזלות וא"ל הקב"ה הלא אתה בעצמך אמרת והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', כי דרכם לפקפק בנבואה לבלי להאמין לדברי חכמים וא"כ אני נותן אצבע בין שיניהם למצוא עילה על תורה שבע"פ כנ"ל:

כתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות וגו' ויל"ד מה זכר את ושתי עתה יותר ואמרו חכז"ל שזכר כאשר עשתה כן נגזר עליה שהיתה עושת מלאכה בשבת בבנות ישראל, וקשה מ"ש עתה שהצדיק הדין עליה גם יל"ד על נערי המלך מדוע המתינו ד' שנים מליעץ למלך עצה הזאת לבקש לו נערות טובות מראה, להבין זה נקדים מאי דכתיב ויאמר לחכמים יודעי העתים, ואמרו חכז"ל שידעו לעבר שנים ולקבוע חדשים וקשה מה בעי הכא גבי דיני נפשות, וי"ל דאמרו חכז"ל בשנת שלש למלכו כשבת נתישבה דעתו כי היה דואג שלא יבנה המקדש אמר בלשצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא אפיק מאנא דבי מקדשא ואשתמש בהו ובא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי (שם י"ב ע"ב) והנה השתא בבוא עת לדון את ושתי היה ספק אי אירע לה כן על שפעלתה און בעשות מלאכה עם בנות ישראל בשבת וא"כ אין לו הפסד בזה כי עוד יזדמנו לו נשים יפיפיות, או אם אולי על שהשתמש בכלי בית המקדש כמו שאירע לבלשצר וא"כ אוי לו ולחנם עשה כל המשתאות האלו ולשוא צרוף צורף כי עוד יבנה המקדש וישכלל היכל ואולם, אלא לכאור' א"א לומר כן דא"כ מדוע המתין הקב"ה קפ"ז ימים והלא בלשצר קטיל בלילה הראשונה לשתותו מאותן הכלים, אע"כ אין חטא בשביל כלי בהמ"ק כי כבר אבדה תקותם ח"ו, אבל ע"ז י"ל מגלגלין ליום חייב והיות בליל פסח קטיל בלשצר המתין הקב"ה לאחשורש ג"כ עד פסח כמבואר במדרש שהי' אז פסח ואכלו בו חמץ, ולעולם י"ל משום כלי בהמ"ק, וכבר כתבתי לעיל כי או"ה אינם תולין המקראות בימים אלא בשעות ע"כ קרא ליודעי העתים לשמוע מה בפיהם ואם השעה מכוונת לשעת הריגת בלשצר אזי הטעם משום שמוש בכלי קדש א"כ ערבה שמחתו למפרע אך אם אינו מכוון אזי הטעם משום כאשר עשתה ושתי כן נגזר עליה, והנה חכמים יודעי העתים לא הגידו לו מאומה ודחו אותו זיל לגבי עמון ומואב, כידוע ממאמר חכז"ל ובין כך היה לבו בל עמו, והנה ע"כ לא ראה ליישב דעתו לישא אשה חדשה ולשמוח עמה וגם עבדיו לא עצרו חיל לאמור לו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, וכמו דכתיב גבי רחב הזונה ולא קמה עוד רוח באיש ופרש"י שלא נתקשו לזנות מפני פחד בני ישראל וה"נ דכוותי' עד שלבסוף הקשה ה' לבבו ואמץ רוחו באומרו לעבדיו כאשר עשתה כן נגזר עליה כאלו החליט בדעתו שמפני עונש ושתי נעשתה כן ולא מפני כלים של בהמ"ק כי לא יבנה עוד ע"כ עתה אמרו אליו נעריו יבקשו למלך וגו':

כתיב בהפטרת זכור פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים ועתה לך והחרמת וגו' ויאמר שאול אל הקני סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל ישראל בעלותם ממצרים ויסר קני מתוך עמלק וגו' ויחמול שאול והעם וגו' ויאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וישלחך ה' בדרך לאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק וגו' החפץ ה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב וגו' ויל"ד טובא, חדא כפל ענין במלות שונות את אשר עשה עמלק וחזר ואמר אשר שם לו, ב' מה רצה בספור הסרת קני מתוך עמלק, ג' מה צריך לומר ואתה עשית חסד עם כל ישראל הלא בלאוה"נ אין ראוי לאסוף אותו עם עמלק והוא לא חטא מאומה והלא אפי' על הצאן חמל מפני שלא חטאו, ד' הלא יפה דן שאול ק"ו מעגלה ערופה ומה חטאו הקטנים ובהמות וחיתו יער, ה' אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה אין לו ענין ולא היה זה מדבריהם אם הוא קטן או גדול, וי"ו הנה שמוע מזבח טוב, תמוה הוא זה אה"נ שמוע טוב מזבח אבל השומע וגם מקריב זבחים טוב ממנו בלי ספק, וכיון שהיתה טענותו של שאול אשר שמעתי בקול ה' והיה סבור מה שהשאיר ראשית החרם לזבוח לה' אין בזה עון אשר חטא א"כ הרי שניהם מקוימים בידו השמיעה והזביחה, א"כ מה היה טענתו של שמואל הנה שמוע מזבח טוב, ליישב נ"ל להקדים דהאמנם לא מצינו בכל דיני התורה על שום חטא אשר יחטא האדם לענוש קטנים או בהמות, אך בעיר הנידחת אשר מדיחי' מתוכה והסיתו את אנשי עירם מעל ה' אלקי' שם נאמר להרוג גדולים וקטנים נשים וטף ולקבוץ שללה לתוך רחובה ולשרוף אותו כליל, ואמרו חכז"ל נכסי צדיקים שבתוכה אבד ג"כ מי גרם להם להיות בתוכם ממונם ע"כ ממונם אבד ואמרו חכז"ל שללה ולא שלל גבוה ויבואר לקמן אי"ה ועיין סנהדרין קי"ב ועיין רמב"ם פ"ד מע"ז, והנה מבואר במדרשים שעיקר ביאתו של עמלק היה להסית ולהדיח ישראל מעל ה' מבלי לקבל התורה ולבזות המילה בעיניהם והרבה נתפתו לו מאותן שפלטם הענן ואמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק לבל ירים ח"ו ויטו לב העם אחריו, היות כן היה הוא מסית ומדיח וראוי לדונו כעיר הנדחת להמיתם ולהחרימם ואקדים כי תואר שימה יאמר על שימה בלב כמו שימה בפיהם וכמו אשר תשים לפניהם עיין פרש"י שם שם לו חק ומשפט וישם דוד את הדברים האלה אל לבו. ועתה יבואו הפסוקים מבוארים לפנינו בעזה"י כי אמר שמואל כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל לא בפועל כפיו לחוד נוקשו כי אשר שם לו שימה בפיהם ובלבם להדיחם מעל ה' אשר על כן לך והכיתה והחרמתם וגו' וא"ש, ולהיות כי קני היו צדיקים שבתוכו שממונם אבד, ע"כ להיות כי קני יעץ עצה טובה לישראל במדבר לעומת זה גם שאול המלך יעץ להם עצה טובה לסור מהעמלקי טרם יוגמר דינם להרג ולאבדן וא"ש:

והנה יראה שהעם הקדישו ראשית לה' טרם בואם שמה כדי שיהי' שלל שמים ואמרי' שללה ולא שלל שמים, אלא שא"כ טעו בזה ב' טעיות א' כי כן כתיב כל חרם אשר יוחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וכ' רמב"ן מכאן שכל מי שיחרימוהו מלך ישראל או רוב הציבור אין לו פדיון ויומת וא"כ הכא שכבר צווה שאול בה' להחרימם לא יפדה ולא יחול עליהם קדושה, וזאת שנית דקיי"ל קדשי מזבח שבתוך עיר הנדחת יומתו דזבח רשעים תועבה, והיינו דקאמר לי' שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וישלחך ה' בדרך לך והחרמת וא"כ הו"ל חרמו של מלך ואין ראוי לחול עליו שם הקדש, וזאת שנית אמר לו הלא זבח רשעים תועבה והיינו החפץ לה' בעולות כשמוע דבר ה' הנה שמוע מזבח טוב וא"ש, וק"ל:

איתא פ"ק דמגילה שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי' וגו', וראיתי בס' יד דוד במסכת פסחים נ"ג ע"ב דאיתא שם ר"ש מתני' הך דתודוס איש רומי מה ראו חנני' מישאל ועזריה שהפילו עצמם לתוך כבשן האש והעלו שם תוס' דאנדרטי בעלמא היה א"כ קשה ארשב"י דשמעתין שאומר שהשתחוו לצלם, וע"כ הכריח הוא הגירסא שבמדרש שרשב"י אמר מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע והתלמידים אמרו מפני שהשתחוו לצלם וראיתי בס' מנות הלוי שכתב שלעולם שהי' צלם גמור ומה שאמר מה ראו חנני' וגו' היינו שהפילו את עצמם, כי מאחר שהאש שרף את המשליכים א"כ ממילא יצאו נקיים בדינם ומי הכריחם להפיל עצמם לתוך הכבשן ולא עשו כן אלא פן יהי' לשמצה שהעולם יסברו שפלחו וניצולו ע"כ הפילו עצמם ומה ראו על ככה אלו דבריו, הנה לפי"ז לא יוצדק ק"ו מצפרדעי' גם נ"ל כי דבר פשוט הוא זה ומבואר בתור' כי החלול ה' להיות שמצה בקמים רע יותר מגופא דעובדא שהרי מרע"ה שבר הלוחות ולא נגע בישראל כלל ולא אמר מי לה' אלי רק ראה עם ה' כלם צדיקים שבים בתשובה שלימה מניחי' את אלוהיהם שעשו להם למאכולת אש ושתו מימיו כסוטות ע"כ לא הרים ידו עליהם אך כשמעו כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם חשש פן יאמרו העמים כי עבדו ע"ז ואת הטוב לא יאמרו ששבו ויכנעו לפני ה' ומשה עבדו ע"כ לעשות פומבי' אמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי והרגו מהם שלשת אלפי איש ואין פוצה פה ומצפצף כדי לפרסם צדקתם של ישראל ותשובתם שלימה וא"כ מזה יוקח מוסר לכל כיוצא בזה ואין צורך ללמוד מצפרדעים ע"כ נראה ברור כמ"ש תוס' שס"ל לר"ש התם דאנדרטי בעלמא היה ומשו"ה שאל מה ראה חנני' וא"כ הדרה קושי' לדוכתא הא בפ"ק דמגלה אמר שהשתחוו לצלם אע"כ להיפך הגירסא שרשב"י אמר שנהנו ותלמידיו אמרו שהשתחוו:

וטרם נבוא לבאר המאמר נדקדק בו מה שהקש' במנות הלוי היתכן מפני שהשתחוו לצלם לפני ששים שנים יענשו עתה בניהם ואין זה מהארכת אף כ"א משנאה כבושה ע"ש, והוא אמר שהוא בכלל שאלת מפני מה נתחייבו כליה באותו הדור דווקא, תו יל"ד מ"ט שאלו לרשב"י כיון שידעו בעצמם טעמו של דבר ע"כ אומר אני שהם היו סבורין שהי' צלם ממש ועיקר קושי' מ"ש שבאותו דור, ואינהו הוה ס"ל הנאת סעודה של אותו הרשע לא היה שום דבר איסור כ"א ששתו יי"נ כמ"ש במדרש לחד דיעה, והנה יי"נ דניאל היה דגזר (כדאית' בע"ז דף ל"ו ע"א) וסגי בעונש זה ולא קשה שבשושן ימותו כי אין כאן חיוב מתה ודי בפחד הזה, והנה יש מהראשוני' אמרו שדניאל לא גזר על מגע גוי ביין שלנו רק על שתיית יין של גוי ממש כמשמעות לשון הקרא אשר לא יתגאל בפת בגם ויין משתיהם ובזה מיושב קושי' תוס' דע"ז ל"ו ע"א ד"ה ושמן וגו' ע"ש ואיתא פלוגתא בב"ד שאסר דבר מה יש מי שסובר שאינה אסור אלא מכאן ואילך אבל מה שנשאר ממנו מטרם איסורו מותר הוא עיי' י"ד סי' רי"ח וכן הסכמת ש"ך וטו"ז שם, ואיתא בפ"ק דמגלה ויין מלכות רב שכל אחד השקהו יין שגדול ממנו בשנים, נמצא הנערים שבדור שלא היו בזמן השתחווא' צלם הם נכשלו ביין נסך, והזקנים שהשקהו יין שגדול ממנו בשנים ולא עבר עליו גזירת דניאל שהיין היה מקודם גזירה, מ"מ הם הם שהשתחוו לצלם ונתחייבו ממנ"פ מנער ועד זקן, ולק"מ וכי משוא פנים יש בדבר דעל צלם יש לתרץ תי' הש"ס הם לא עשו אלא לפנים, ועל נהנו מסעודה י"ל שלא היה אלא סתם יינם ודי בעונש זה:

אמנם שאלו לרבם דס"ל אנדרטא בעלמא הוה א"כ מפני מה נתחייבו והנה אנדרטא נהי דאין כאן חיוב למסור נפש מ"מ מ"ע איכא לקדש שמו וכל מי שרוצה לקיימו קדוש יאמר לו, ואמרי' בפ' התכלת דלא מענישין על עשה אלא בעידן ריתחא מיענש על שלא נזדרז בה ע"ש גבי מלאכ' דאשכחי לר' קטינאי, וא"כ ס"ל לרשב"י כיון דלא הוה אלא אנדרטא ומצות עשה של קדוש השם בעלמא לא נענשו עד אותו הדור שבני שושן נהנו מסעודתו של אותו הרשע וס"ל שאכלו דברים אסורים וזבחי מתים ממש (כאידך מ"ד במדרש) ועלה חמת ה' ועי"ז נפקדו כל ישראל בחטא מ"ע של קדוש השם, והם השיבו לו ע"ז לפי"ז שהי' מאכלות אסורות ממש א"כ שבשושן יהרוגו באמת וכי משא פנים יש בדבר, ושל כל העולם לא יהרגו כיון שלא היה אלא מ"ע בעלמא:

בהפטרת זכור, ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע בקול ה' כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וגו' ועתה לך והחרמת וגו' ולבסוף אמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו' יען מאסת דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל, ויל"ד טובא אותי שלח ה' למשחך כל זאת ההקדמה היא שפת יתר, ב' כפל על עמו על ישראל, ג' פקדתי את אשר עשה עמלק כמספר דבר מחודש וזיל קרי בי רב הוא מ"ע מוטלת על המלך בפרשת זכור מחה תמחה, ד' אם קטן אתה בעיניך הכין מצינו שהקטין עצמו במעשה הזה, ה' ראש שבטי ישראל הלא נשיא ומלך על כל ישראל היה ומה לשון ראש שבטי, וי"ו יש לחקור מ"ט יען מאסך דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל, למה יומאס מה עשה הלא במדתו שמדד היה לו למדוד להיות נפשו תחת נפשו של אגג כאשר היה באמת שסופו נפל במלחמה, אבל להסירו ממלוכה בשביל זה צריך טעם:

בסנהדרין סוף פ' כה"ג אמר ר' יהודה ג' מצות נצטוו ישראל להקים מלך ואח"כ להכרית זרעו של עמלק ואח"כ לבנות בהמ"ק, ויליף דכתיב כי יד על כס יה אין כס אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' ע"ש והנה רש"י בחומש פי' עפ"י המכילתא שהוא לשון שבועה ואין הכסא והשם שלם עד שימחה זרעו של עמלק וקשה על ר' יהודה דס"ל דקאי על מלך היושב על כסא ה' א"כ מ"ט כתיב כס חסר והשם חסר, והרי בקרא דמייתי ראיה מני' שם כתיב וישב שלמה על כסא ה' כסא שלם ושם שלם, וצריך לומר דרמז לנו שאותו המלך איננו יושב על כסא שלם כי היה המלכות שאולה בידו מלכות שעה ולבסוף ניטלה המלוכה ממנו, כן צריך לומר, ואקדים עוד מה שנ"ל בטעם שתקנו מרדכי ואסתר לשון מתנות לאביונים בפורים מה שאינו ענין לשמחה כי משלוח מנות שייך לסעודה אבל מתנות הוא מצוה שכליות בכל יום טוב לקרוא לאומללים ולהשביעם כל טוב, אבל אינו ענין לפורים דווקא, ותו דקיי"ל אם מקדימים הקריאה לכפרים אע"ג דשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה מ"מ מתנות לאביוני' מקדימי' ביום הקריא' והלא דבר הוא, גם מ"ט לא אמר מתנות לעניים, אבל יובן עפ"י האמור במדרש בפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק משל לאוהבו של מלך שנכנס לפרדסו של מלך ורצה לגנוב פירות ובאו הכלבים וקרעו כסותו כשרצה המלך להזכירו ולא רצה להלבין פניו א"ל זכור מה עשה לך הכלב השוטה הלזה, ונראה דרצה המדרש ליישב מה שמקשה במדרש שם לפני זה מ"ש הקב"ה לנו זכור, הלא הוא ית"ש יש לו לזכור ולנקום נקמתו ע"כ אמר שמצות זכור הוא הזכרה שנזכור איך שחטאנו וגרמנו ביאת עמלק שהוא הכלב השוטה, והנה אותו החטא אמרו חכז"ל ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מד"ת ונראה שאין הכוונה שלומדי תורה לא עסקו בתורה כי משה ואהרן וחור ויהושע ב"נ ושבעים זקנים לא נרפו מד"ת גם מה שייך רפו ידיהם אבל ענין החזקת לומדי תורה ומחייתם המוטל על עשירי עם המכונים ידים כידוע אע"פ שבמדבר הי' להם מן וכל צרכם מ"מ א"א לת"ח מבלי שיעמדו אחרים ויעשו מלאכתו וכל צרכו והמה רפו ידיהם ועי"ז בא עמלק, והנה גם בימי אסתר היה רפה כמ"ש חכז"ל בפ"ק דמגלה בעצלתי' ימך המקרה, ע"ש ועי"ז בא המן, והנה מרדכי בא לתקן בכל שנה לקרות המגלה ולעורר מעשה הנ"ל ויהי' זה ח"ו מזכרת עון לישראל המרפים ידיהם מהחזקת לומדי תורה ע"כ תיקן שעכ"פ ביום הקריאה יתנו מתנות לאביונים ולא לעניים אלא עיקר לאביונים שהם ת"ח שאינם עניים באמת רק אביונים שצריכין למי שיעשה מלאכתן ופרנסתם והמה תאבי' לכל דבר:

ולבוא אל המכוון אי"ה אקדים מ"ש רמב"ן פ' תצוה בפסוק למשחה ולמלא בם את ידם שאין כל המשיחות שבקרא לשון משוח בשמן ממש אלא המשכת הגדולה לאדם נקרא משיחה ע"ש שהאריך בראיות, ומעתה אני אומר מה שאמר שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו איננו ספור מעשה במה שכבר משחו בתחילת מלכותו, אלא הוא מליצה לומר בשליחותי של עתה אני מבין שנשלחתי למשחך למלך כלומר להמשיך מלכותך מלכות עולם, ועוד נודע לי בשליחותי של עתה שהוא על עמו על ישראל דהייתי מסופק אם ישראל שבדור הזה הם בכלל עושי רצונו של מקום הנקראים עמו בפרט או אינם עושין רצונו, אמנם עתה נודע לי כי הם עמו המיוחדין:

ובמה נודע לי זה הרי כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וזה אינו כלשון התורה, שציותה עלינו זכור ואנו מתמיהי' על הקב"ה עד שאתה מצוינו לזכור זכור אתה והי' התי' במשל המפורש שרוצה להזכירנו רפיון ידינו מד"ת אמנם עתה שאמר פקדתי שמע מינה שאין אנו מרופים מד"ת וכן הי' באמת שהרי אמרו חכז"ל בדורו של שאול היו שואלין ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר אלא שהי' בהם דלטורים אבל החזיקו ידים רפות בתורה בכל עוז ועל כן אמר פקדתי ויפה אמר על עמו על ישראל המיוחד:

ונראה דרצה שמואל בזה שלא ליתן פתחון פה לשאול שאין הדור זכאי לכך כאשר טען באמת כי יראתי את העם רוצה לומר יראתי מפני חטאת העם, שאינם כדאי לכך, משו"ה הקדים לו הקדמה זו שהם עמו ישראל:

וזאת שנית כי שלחני ה' למשחך מלכות נצח, הוא כי אמר ה' לך והחרמת מעולל ועד יונק, והנה מאז הייתי חושב כי יד על כס יה קאי על המלך כר' יהודה בש"ס ומדאין הכסא שלם ש"מ שאין מלכותך קיים אבל עתה שציוה להכרית מעולל ועד יונק וקשי' ע"ז מק"ו דעגלה ערופה שאמרו חכז"ל על פסוק וירב שאול בנחל ומה איש אחד אמרה תורה הביאו עגלה ערופה בנחל ק"ו כאן שלא להכרית עולל מבחוץ וק"ו דאוריית' הוא ולפי אותו הק"ו צריכין לומר דהקרי הוא באמת זכר עמלק בקמץ כמו שלמד רבו של יואב ולא נצטוינו למחות רק הזכרים ולא הנקבות וה"ה הטף שאינם ראויין למלחמה ומתגיירי' בקטנותם, וא"כ איך צוה ה' והחרמת וגו' וע"כ לומר ק"ו פריכא הוא דשאני עמלק דשמו וכסאו ית"ש תלוי בזה כדכתיב כי יד על כס יה, נמצא נודע לי עתה בזה השליחות דיד על כס יה לא קאי על המלכות וא"כ אין לי ראי' שאין מלכותך מלכות קיימת וממילא נימא כמ"ש חכז"ל כשפוסקי' גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, נמצא שלח ה' אותי למשחך למלך על ישראל:

ונראה דשאול השתבש בקושי' א' חמורה איך אפשר שיהיה מלכותו נצח הא כתיב לא יסור שבט מיהודה, ועל מדוכה זו כבר ישב הרמב"ם והראב"ד בפ"א ממלכים ורמב"ן פ' ויחי, ואמנם התי' המוסכם מכולם שאפשר שימלוך מלך משארי שבטים על איזה אופן שלעולם ישאר לכה"פ שבט א' למלכי בית דוד, והמלך הזה על שארי שבטים אפשר לו שימלוך מלכותו קיים, והיינו דקאמר ליה שמואל לשאול הלא אם קטן אתה בעיניך שאינך ראוי למלכות מפני מלכות יהודה וא"כ כס יה על כסא המלוכה קאי שאינו כסא נכון, ולא על שלימות השם, ומשום כן למדת ק"ו שלך מעגלה ערופה, אשתבשת בזה דנהי דא"א שתמלוך לעולם על כל ישראל משום שצריכין להשאיר ניר אחד לבית יהוד' מ"מ ראש שבטי ישראל אתה דייקא שלאיזה שבטים תהי' ראש לעולם, וא"כ כס יה לא תסוב על חסרון המלכות אלא על חסרון הכסא השי"ת ובטלה ק"ו שלך מעגלה ערופה ויען מאסת את דבר ה' והחלטת בהחלט דכס יה על מלכותך תסוב שאינו קיים נצח, א"כ כן משפטיך אתה חרצת וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל:

וכדברים אלו יובן אומרו וירב בנחל ויאמר אל הקני סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד וגו' מה ענינו לכאן אצל וירב בנחל, ומה משמיענו בזה כלל, אבל הענין נהי דלא יכחיש כל בר דעת שאין ראוי' להרוג הקני עם העמלקי ח"ו להמית צדיק עם רשע וגם להטיב עמו, אבל להיותנו חייבים לשלוח לו סרו רדו הי' שלא לצורך ודיו בשיגיע לידינו נשלחהו בשלום ואם הוא ירא לנפשו פן בתוך הרעש לא יוכר בין עמלקי לקני הלא החכם עיניו בראשו להסיר מתוך עמלקי ואם לא נזהר הלא דמו בראשו, וא"כ השליחות הזה הוא יתר שאת, אך לדעת הראב"ע וגם רמב"ן הביאו דלכן נסמכה פ' יתרו לעמלק אע"ג דלפי הפשוט יתרו אחר מתן תורה בא לדעתו, מ"מ הסמיכו לומר שכשנמחה זכר עמלק אז נעשה חסד עם יתרו ובניו ומזה למד שאול השליחות הלז ע"ש, והנה לכאורה אין ראי' להנ"ל דיש לי לומר טעם אחר לסמיכות הלז, כי ידוע מעניני המעשים שבאים סמוכים מפני שיווי שיש ביניהם ע"כ מסמיך ענין לענין הדומה לו, וענין יתרו ועמלק דומי' מקבילים זה ברשעו גרם להחסיר אותיות הכסא והשם, וזה בצדקתו גרם להעדיף פרשה א' בתורה ומפני שיווי זה נסמכו זה לזה, אך כל זה אי קאי כס יה על כסא שלמעלה שהי' שלם מתחלתו ועמלק גרם חסרונו, אך אי קאי על כסא מלוכה שלמט' שאינו ראוי להיות מעולם שמלכותו מלכות שאולה לשעה, עד יבא בית יהודה ולו תסוב המלוכה א"כ לא החסיר עמלק אות בתורה ואין לו שום שיווי עם יתרו, וע"כ לא נסמכו הפרשיות אלא להורות שבשעת מלחמת עמלק מחויבים אנחנו לשלוח לו ברית שלום, והא"ש וירב בנחל שלמד ק"ו מעגלה ערופה בנחל כמאמר חכז"ל והחליט שאין כס יה קאי על כסא שלמעלה דא"כ הוה ק"ו פריכא, אלא קאי על כסא מלכותו, וא"כ לא החסיר עמלק אות בתורה ולא נסמכה פ' יתרו לעמלק מפני שיווי שיש ביניהם אלא מפני שמחויב לשלוח לו ברית שלום כדעת הראב"ע ע"כ שלח לו סרו רדו מתוך עמלקי:

כתיב וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש וגו' שמעתי דיש במדרש בדבר שקלקלו בו נתקנו ושמעתי מפרשים דבמדרש האשים מרדכי שהגיד לאסתר דבר בגתן ותרש להציל הרשע מיני שחת דלא מעלין ולא מורידי' נמצא נכשל מרדכי בבגתן ותרש ובזה בעצמו נתקן עתה, ולענ"ד ליישב באופן אחר, דכתיב לדעת מה זה ועל מה זה ואמרו חכז"ל שמא עברו על עשרת הדברות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, ויל"ד מ"ש דתיארה הלוחות במה שהיו כתובים מזה ומזה, ליישב אקדים אחז"ל מנצפ"ך צופים אמרום ומסיק שכחו הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה ואתו צופים וחזרו ויסדום ומקשי' וכי נעלמו כל ס"ת וכתב שבלוחות עיי' תוס' ולפענ"ד כתב שבלוחות אין ראי' כ"כ דהרי היו כתובין משני עבריהם ונקראים ממש בעבר זה בהיפך ממה שנקרא בעבר זה כמבואר סוף פ' הבונה וא"כ ע"ד משל מצרים בעבר זה היה נקרא בעבר השני מי רצם אלא שבעבר זה התחיל בפתוחה וסיים בסתומה, ובעבר השני התחיל בסתומה וסיים בפתוחה, ונסתפקו איזה מהם עיקר, ולבאר יותר אקדים עוד מ"ש בירושלמי דמגלה דרדקי אמר בבהמ"ד מ"ם כפולה ממאמר למאמר ניתנה תורה נו"ן כפולה מנאמן לנאמן וכן מצדיק לצדיק מפה לפה מכ"ף לכ"ף, ולכאורה קשה הא אמרי חכז"ל (שבת ק"ד ע"א) נאמן פשוט נאמן כפוף, צדיק פשוט צדיק כפוף, ע"ש א"כ ע"כ א"א לומר שיהיה נו"ן כפופה בתחלת התיבה ופשוטה בסוף התיבה, א"כ גם בסדר האלפא ביתא יוקדם הכפופה לפשוטה ונימא שהתורה ניתנה מנאמן כפוף לנאמן פשוט והלא הנאמן פשוט הוא השי"ת והכפוף הוא משרע"ה ואיפוך אנא שמרע"ה קיבל מהקב"ה ולא הקב"ה ממשה וכן קשה על צדיק וכ"ף, וכן מאמר פתוח הוא מאמרו של מרע"ה שהוא פתוח ומבואר אצל הקב"ה אבל מאמרו של הקב"ה הוא סתום אצל מרע"ה וא"כ איפוך אנא דמ"ם סתומה ברישא שהוא מאמר סתום של הקב"ה ופתוחה באחרונה, אבל האמת יורה דרכו כי האמת העבודה צורך גבוה כמ"ש והאריך רמב"ן בפ' תצוה בפסוק לשכני בתוכם, והכל מהתעוררת דלתתא וממנו יתקלס עילאה ית"ש וע"ז אמר מרע"ה ועתה יגדל נא כח ה' כביכול, ובהיפך נאמר צור ילדך תשי שמתישי' כח שלמעלה כביכול וע"ז אמרו חכז"ל (מגילה י"א ע"א) בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בהם שלא עסקו בתורה נעשה כביכול מך וא"כ א"ש הרמז מנאמן כפוף שהוא מרע"ה ושארי צדיקים לנאמן ית"ש וכן כולם כי השפע עולה מלמטה למעלה ומי שאינו מאמין זה מתרפה במלאכת ה' צבאות באמת, והוא אינו מאמין בהשראת שכינה בבהמ"ק ושיש נחת רוח לפניו ית"ש בקרבנות וריח נחוח, ואותו אינו מצער בהעדר בהמ"ק וחורבנו (כי בדעתו כיון שאנוס הוא פטור מן המצוה ומה לו לעשות ועל חסרון צורך גבוה אינו מצער כי לא יאמין בזה) וזה היה חטא ישראל שבאותו הדור ועל כן נהנו מסעודתו של אותו הרשע אע"ג דעיקר סעודה על בהמ"ק שנהרס והורס, (כדנראה ממס' מגילה י"ב ע"ב) אבל הם חשבו מה צורך לבית המקדש הלא מלא כל הארץ כבודו ואי משום עבודה וקרבנות מה צורך לו ית' לקרבנות ואם נאמר להם שיש בו צורך גבוה לא יאמינו ואם נביא ראי' מאותיות מנצפ"ך הכתובי' בהלוחו' או בס"ת נו"ן כפופה קודם לפשוטה משמע השפע הולכת מנאמן כפוף שהוא האדם לנאמן פשוט, יאמרו הם דלמא עבר השני שבלוחו' הוא אמת שמם סתומה קודם לפתוחה, והיינו דקאמרה אסתר שעברו על התורה דכתיב בה מזה ומזה הם כתובין שעי"ז היה להם טענה לעבור על התורה, ולבוא אל המכוון אקדים עוד מ"ש במנות הלוי דשמשי כתוב בדברי הימים בגתנא ותרש סמוכים זה לזה כדי שיקראו בגתן או תרש כאלו רק אחד מהם בקש לשלוח יד במלך ובא גבריאל והסמיך האל"ף לבגתן ונעשה ממנו בגתנא וכן הוי"ו לתרש ונעשה ותרש, והקש' במנות הלוי ע"ז איך אפשר לומר כן א"כ אמאי נתלו שניהם, עוד קשי' לי מה לי אם א' או שני' בקשו מ"מ ע"י מרדכי ניצל המלך, ונראה לפרש דהמודיע דבר כזה למלך יש לדון עליו אם עושה לטובת המלך לבד או הוא מלשין ומסור וכוונתו להרע לבני אדם, אם מדקדק בדבריו שלא יוכשל שום אדם מי שאינו חייב בדבר רק אחר הבירור הגמור שנתברר לו האמת איך הוא אז בא להודיע למלך הרי כוונתו להטיב למלך, אך המלשין והמסור אינו משגיח לדבר לה"ר אפילו על הספק ולפעמים יצא קצף וחמת מלאכי מות ואינו מבחין בין טוב לרע ויומת צדיק עם רשע, ע"כ שמשי הסופר הרשע רצה להפחית כבוד מרדכי הצדיק כתב או תרש שרצונו שבאמת לא היה במעל הזה כ"א אחד מהם ומרדכי לא דקדק בשמועתו ומסר שניהם למלך ויצא הקצף ונתלו שניהם, וממילא שלא היה כוונת מרדכי לטובת המלך כ"א להמית בגתן ותרש, ובא גבריאל ועשה ממנו בגתנא ותרש, ועוד צריך שתדע מ"ש יפה מרא' בירושלמי דמגלה כי מיום שכתבה פס יד על היכל בלשצר בכתיבה אשורית מן אז והלאה שמשו בהיכל מלך בכתיבה אשורית, והא"ש דמזה יצא כנוגה צדקו של מרדכי כיון דכתיב בגתנא בנו"ן כפופה אי תרחיק האלף יהיה נון כפופה באמצע תיבה וזה לא יתכן ע"כ האלף שייך לבגתנא והוי"ו לותרש ויפה אמר המדרש הנ"ל בדבר שקלקלו היינו שרצו להפך שהפשוטה באמצע והכפופה בסוף בו נתקנו גבי בגתנא ותרש:

איתא סוף פ"ק דמגלה דאביגיל אמרה לדוד ולא תהי' זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתא ומאי ניהו מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הוי, יש לדקדק טובא חדא גופא דעובדא דתבע לאביגיל ח"ו הרי במעשה דבת שבע כמה דמים נשתפכו לומר דוד לא חטא ואיך נימא דתבע עכשיו לאביגיל, ועוד זאת מכלל דאיכא אחריתא ומאי ניהו מעשה דבת שבע, וקשי' והא לאו דמיא דהכא רצה לבוא על אשת איש והתם לא חטא דגט כריתו' כתב אורי' לאשתו תו מאי האי דקאמר ומסקנא הכי הוי פשיטא הא מפורש להדיא בקרא הכי ולא הו"ל למימר רק מכלל דאיכא אחריתא מעשה דבת שבע, מיהו כל זה נ"ל ולומר דהא דאמרה אביגיל לדוד עדיין לא יצא טבעך בעולם, לא היה טענה לפוטרו לנבל לגמרי אלא לומר דאין דנין אותו בלילה כשאר מורד במלכות משום דאין הדבר ברור כולי האי שיש לך דין מלך וא"כ בתחלה צריך לדון אם יש לך דין מלך ולזה צריך למידיינו ביום, ולא היה דעתה אלא לדחות הדבר עד אור הבקר וחיי שעה איכא בינייהו ואמרו חכז"ל בת דינא בטיל דינא, אבל פשוט היה שעכ"פ יתחייב מיתה כמורד במלכות, ובזה יובן מה שאמרה אביגיל וזכרת את אמתיך, ואמרו חכז"ל היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא, והנה אביגיל שהיתה משבעה נביאות בודאי במשפט כלכלה דבריה, אבל האמת יורה דרכו כי בתחלה לא באתה אלא להציל בעלה מלהמיתו בעוד לילה ועכ"פ יחכה עד אור הבקר, וכששמע דוד לקולה בזה ונתאוה לה ותבעה, לא ח"ו לבוא עליה מיד אלא אחר מיתת בעלה אז אמרה לו לא תהי' לך זאת לפוקה כי יאמרו הבריות שלא נתחייב מיתה כלל ואתה הרגת אותו לישא את אשתו, ע"כ טוב לך להמתין עד כי יבוא יומו וה' יריב ריבך ואז וזכרת את אמתיך בהיתר בלי שום חלול ה' ולזות שפתים, ומעתה רמזה לו ולא תהי' זאת לך לפוקה מכלל דאיכא אחריתי כי האי גונא ממש דהיינו מעשה דבת שבע שהיה ממש כזה שהיתה מותרת לו אלא שהמית אורי' על שמרד במלכות, וחשדוהו שלא מרד במלכות כלל רק הרגוהו לישא את אשתו, והיינו דמסיים הש"ס ומסקנא הכי הוי ר"ל שבאמת היה מעשה דבת שבע ממש כמעשה דאביגיל כצ"ל:

או י"ל במ"ש זאת מכלל דאיכא אחריתא, דהנה שם במגלה תנא ר"מ לקחה מרדכי לו לבת, אל תקרא לבת אלא לבית וכן הוא אומר ולרש אין כל כ"א כבשה אתד אשר יחיה מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחֵקו תשכב ותהי' לו לבת משום דבחקו תשכב תהי' לו לבת אלא לבית ה"נ לבית, ויל"ד טובא, חדא הא בת שבע לא היתה אשתו וביתו של אורי' דגט כריתות כתב ב' מה היה לו להארי' הלא די דלרש אין כל כ"א כבשה אחד ובא העשיר ולקח אה אשר לו, ג' הלא אין המשל דומה לנמשל דהעשיר לקח כבשת הרש והכא דוד לא לקח את של אורי' שהרי גט כריתות כתב, ד' אומרו משום דבחקו תשכב ותהי לו לבת מאי קושין הגון הוא בלשון לומר שע"י מה שאנו רואין חיבוב ואהבה רבה דנה כיליד ביתו ובתו. ליישב נקדים במס' ב"ב כ"א ע"ב מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ומסיק התם משום דיהיב סייארא פירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שארי דייגים מצודתם משם, והטעם משום שהדג נותן עיניו במקום שנותנין המזונות וכבר קנאו זה ע"י הכנה זו וע"ש בתוס' ואין זה קנין ממש אלא כמו יורד לתוך אומנתו של חברו וכדומה ע"ש. אקדים עוד מ"ש מנות הלוי דאסתר לא היתה אשת מרדכי ממש דא"כ היתה בעולה ואחשורוש לא קבץ אלא בתולות אלא עומדת להיות אשתו או לכל היותר ארוסתו ע"ש, ונבוא אל המכוון בעזה"י דר"מ אמר לקחה מרדכי לו לביתו ורצונו להיות משמשת הבית מוכנת ועומדת להיות לו לאשה ולא אשתו ממש, ומביא ראי' שמצינו בת הנקרא בית בכי האי גווני, דבקרא דדוד קשי' מלבד מה שהקשינו לעיל עוד קשה איפכא הל"ל ותהי לו לבת ומשו"ה שאהבה כבת ע"כ מפתה תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, אבל עכשיו קשה משום דבחיקו תשכב תהי לו כבת, הלא נהפך משום שאהבה כבת משו"ה שכבה בחקו, אע"כ ולרש אין כל אפי' הכבשה אינה שלו רק כבשה א' של הפקר שלא זכה בה עדיין ואין לו בה זכיי' רק ע"י שמפתו תאכל ומכוסו תשתה והשכיבה בחקו רוצה לומר שהרגילה אצלו ועי"ז היתה לו כבת, והנמשל בזה באורי' שלא היה לו שום אשה אפי' בת שבע אינה שלו שכבר גרשה, אך הואיל ושארי גרושות אין להן מזונות מן המגרש והיא היתה ניזונת בביתו הרי שמרה לנפשו לזכות בה ולא יקפצו עליה אחרים ותהי לו לבית משמשת הבית להיותה נכונה לנישואין לאחר המלחמה, א"כ ה"נ במרדכי ואסתר לקחה לו לבית להיותה מוכן ליום מועד כנ"ל, אלא לפי"ז לא חטא דוד אלא במה שירד לאומנתו של אורי' לזכות מההפקר באשתו שכבר הכין לה מזונותיה יום יום להיות שמורה לו כמו ציד דיהיב סייארא, וא"כ נפלן ברברבתא דבש"ע ח"מ סי' רס"ד ס"ד בסוף הג"ה פסק דכל העושה פעולה או טובה עם א' סתם אינו יכול לומר בחנם עשית עמדי וכן פסק עוד סוף סי' רמ"ו הזן חברו סתם צריך לשלם לו שכר מזונות והוא מתה"ד, והש"ך הקשה שם מסי' שס"ג סי"ג בהג"ה שני' דפסק באומר דור בחצרי אינו צריך להעלות לו שכר, נמצא להך דיעה דיכול לומר בחנם עשית עמי אין כאן ראי' לאורי' מציד דודאי ציד הנותן מזונות לדג אינו נותן אלא ע"מ לצודו משא"כ אדם הזן את חבירו אפשר שזנו בחנם ודברי' שבלב אינו דברים והרי היא מותרת לדוד לגמרי:

עוד אקדים דמוכח ממ"ש תוס' ס"פ כה"ג גבי עובדא דכרם נבות, דאם המלך שואל ממנו בחנם אינו צריך ליתן לו ואינו מורד במלכות כי חמסנותא הוא, והנה דוד בא לשאול מנבל שיתן לאכול לו ולנערים אם הי' השאלה שלא כדין אין אשם על נבל אך הלא דוד אמר לשוא שמרתי את כל אשר לו בשדה משמע שכל אשמתו של נבל היה בזה מפני שהיה חייב לשלם לדוד ולאנשיו שכר שמירה ששמרו את אשר לו בשדה והוא מרד בו אך תינח אם לא יכול לומר בחנם עשית עמדי, אבל אי יכול לומר בחנם עשית עמדי אין נבל חייב לדוד כלום ולא מרד במלכות נמצא אי היה דוד הורג את נבל כמורד במלכות שוב לא היה לו שום התנצלות על בת שבע, והיינו דאמרה לי' לא תהי' זאת לך לפוקה מכלל דאיכ' אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע:

ולסיים בדבר טוב במ"ש מרע"ה ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, והקושי' מפורסמת א"כ מה צורך לאלף פעמים משלו כלל כיון שסוף סוף ה' יברך כאשר דבר, אבל יובן עפ"י מה דאיתא במכילתא וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים א' מחמש מאות עלו ואינך מתו בימי אפילה, ר' נהוראי אומר תמה על עצמך אפי' אחד מחמש מאות לא עלו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, ופי' בזה ינחמנו רבבה משמע רבואות הרבה ע"ש וצ"ע, וכי אין זה רבואות הרבה, חמש מאות פעמים ס' רבוא, אבל נ"ל דהנה עיקר נפקותא בפלוגתתם הוא למאי דקיי"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וא"כ חזינן שהנשמות הם חמש מאות פעמים ס' רבוא כמו שהי' במצרים, ואמנם ידועה כי במצרים לא זכו לנשמה בבחינ' יחידה שהוא בחינת נשמה יתירה וכפולה והוא בחינת מרע"ה, ולא זכו רק לשאר חלקי הנשמה ואותן בחינת נשמה ימצאו אפי' בצמח האדמה וזה שאמר ר' נהוראי דלא סגי בחמש מאות פעמים ס' רבוא כי אז היה רק כצמח השדה אבל בהתוסף עליהם בחי' יחידה שהוא הכפל מהנ"ל ה"ל אלף פעמים ס' רבוא, והנה כתב רמב"ן שיעודי' שבפ' בחוקותי מעולם לא זכינו ועוד נקוה במהרה בימינו, וז"ש מרע"ה ה' יוסף עליכם ככם אלף פעמים שיכלו כל הנשמות וזו משלי מבחינת יחידה שלי ואז יכול לברך אתכם כאשר דבר לכם בפ' בחוקתי והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם, אמן כן יאמר ה' ב"ב:

אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחלתה באונס וסופה ברצון הקשה פני יהושע נוקמא בחזקת היתר לבעלה וגם בחזקת כשרות, ותי' דרובא הוה סופה ברצון משום דיצרה אלבשה ולאבוה דשמואל מיחשב רצון, ויש לעיין להריב"ש דס"ל דחד רובא לא עדיף מתרי חזקה והכא איכא תרי חזקה חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות וצדקת, וצריך לומר דנהי דלא עדיף מרובא, מ"מ תרי חזקות נמי לא עדיפא מרובא וה"ל כמו פלגא ופלגא וספיקא דאורייתא הוא ומשו"ה חיישי', וא"כ יש לעיין קצת להרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא מאי פריך אונס דשרי' "רחמנא" היכי משכחת לי' הא מן התורה אזלי' לקולא בספיקא, וצריך לומר דהרמב"ם אינו מפרש כהתוס' דמן התורה ממש היכי משכחת לי' אלא כמ"ש ראשונים וכן הובא בשיטה מקובצת דהכי קא' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת מדרבנן והרי הש"ס מלא דאונס שרי':

אלא שראיתי מוז"ל בהפלאה הק' על פני יהושע דנהי דרוב דרצון עדיף מחזקת היתר לבעלה, מ"מ איך נימא שאין להם חזקת כשרות ויהיו רוב נשים פרוצות להתרצות בסוף ע"כ תי' דלא שייך הכא חזקת כשרות דאבוה דשמואל מצי סבר כאביי בפסחים דלא אפשר וקמכוון שרי כיון דלא אפשר וה"נ כיון דהיא אנוסה מותרת להתכוון אפי' בתחלת ביאה, ומ"מ נאסרת לבעלה דהרי מעלה מעל בבעלה וכדאי' ש"ע א"ע סימן קע"ח והוא ממהרי"ק ע"ש ויבואר לקמן אי"ה, אלו דברי מוז"ל וא"כ לדבריו א"ש טפי דאין כאן אלא חזקת היתר לחוד ורובא עדיף מחד חזקה ושפיר חיישי' מדאוריית' אלא שדבריו ז"ל צל"ע מ"ד דמה"ת תוציאה מחזקת כשרותה לומר שתתרצה בסוף, לא ידעתי מהיכי הי' לה חזקת כשרות לזה אחר שהלבישה יצר, דהאמנם יש לכל ישראל חזקת כשרות כל זמן שלא הלבישה יצר אבל אי כבר יצרה אלבשה באמת רוב בני אדם אין להם חזקת כשרות לענין זה, ותו קשי' לי על תירוצו דלא אפשר וקמכוון ומ"מ אסורה לבעלה משום שמעלה בו מעל, א"כ תיהדר קושי' לדוכתי' דנהי דחזקת צדקת ליכא שהיא סבורה דמותרת כיון דלא אפשר מ"מ נוקמא אחזקה שלא תמעל מעל בבעלה, והדר ה"ל ב' חזקות חזקת היתר וחזקת שלא תמעל מעל ואתאן לתי' פנ"י דרובא סופה ברצון מתנגד לב' החזקות ואתאן למ"ש לעיל ובפלפול הארכתי בזה ואמנם עוד הק' בהפלאה מ"ט לאסור שבוי' בן נצר נוקמא בחזקת היתר ומסתמא לא נתרצית לו ולא נמצא תירץ על קושי' זו ע"ש, אם לא תאמר דמדרבנן אסורה אפי' איכא חזקת היתר ודלא כהתוס' דס"ל דמשום חששה דרבנן לא מפקינן אשה מבעלה אלא כדברי ראשונים בשיטה מקובצת הנ"ל, והא דהקלו בשבוי' מתרי טעמא חדא דליכא אלא ספק ספיקא ספק בא עלי' או לא ואת"ל בא עליה שמא באונס, ועוד הא מנוולא נפשה וקרוב לוודאי שלא בא עלי', ומיושב שפיר בזה דלא מקשה מיד אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה, והא"ש דהומ"ל תחלתו באונס דקאמר אבוה דשמואל היינו תחילת תפישה וסוף תפישה וכמ"ש שיטה מקובצת דהמ"ל הכי דסוף תפישה שהיא תחלת ביאה הי' ברצון אע"ג דאיכא חזקת היתר מ"מ מדרבנן מיהת אסורה אבל השתא שהקשה לו רב משבוי' דאהדרינך לי לאנתו שתיק, וק' מ"ט שתיק נהי דלא ידע דמנוולא נפשה לגבי שבאי מ"מ לימא לי' התם איכא ס"ס שלא בא עלי' כלל אע"כ דמ"ל סוף ביאה איכא חשש רצון והתם איכא רובא דיצרא אלבשה וליכא אלא חד ספיקא דאם בא עליה הוה וודאי רצון א"כ קשה אונס היכי משכחת לי':

אמנם אי קשי' הא קשי' שבוי' מלכות אחשורוש נמי תיתסר דהא הבעילה הי' בוודאי דבערב היא באה ובבוקר היא שבה וספק אונס וספק רצון ותסתר מדרבנן כמ"ש במלכות בן נצר, ע"כ נלענ"ד ליישב תחלה דברי תרגום ירושלמי דמייתי פנ"י דכ' גבי אונס ולנערה לא תעשה דבר ברם בעלה בגט יפטרינה ותמהו עליו ועפ"י והפלאה ולתרווייה' אתי דלא כהלכתא ועוד אי ס"ל להירושלמי דאסורה לבעלה מה לו למימר בגט יפטרינה לא ה"ל למימר אלא ברם לבעלה אסורה גם ניישב לישנא דמתני' מספר כתובה אפרקינך ואותבינך לי לאנתו מה לו לומר זה לא הל"ל אלא ואהדרינך למדינתא כמו באשת כהן לומר שיחזירה ממש אל מדינה שלה ולא שיפרקנה ויניחנה שמה במרחק, אבל לכתוב שיחזירנה לאשה הוא שלא לצורך שהרי ברצונו הדבר תלוי שאם ירצה לגרש אשתו הרשות בידו לעולם אפי' בלא שבי', ע"כ נ"ל דודאי כיון דאשתבאי' לית לה חזקת כשרות אפי' לרבא דס"ל לדינא לא אפשר ומכוון אסור מ"מ אומרת מותר כיון דאנוסה היא ולא אפשר לצעוק ולמחות סבורה שמותרת לכוון להנאת עצמה ג"כ וליכא חזקת כשרות וליכא אלא חזקת היתר, לבעלה, משום הך חזקה לחוד הי' ראוי' שתיאסר מדרבנן עכ"פ וכמ"ש ואין לנו לסמוך אלא בצירף חזקה שלא תמעול מעל בבעלה, וכל זה אי יודעת שמותרת לחזור לו, אבל אי תהי' סבורה שאסורה לו אזדה ליה חזקה שלא תמעול מעל בבעלה, ע"כ מודיעים לה בכתיבת ספר כתובה שמותרת לו ואז סמכה על זה שלא תמעול מעל ומותרת:

וא"כ הי' שום סברה לתקן שבעלה לא יכול לשלחה אחר שתשתבית כי אפשר שלא תסמוך דעתה ותתרצה לשבוי, אלא דלא חיישי' לזה ונהי דמותרת לחזור לו אבל מ"מ ברצונו הדבר תלוי כמו בכל נשי דעלמא, והיינו דקמ"ל תרגום ירושלמי ברם בעלה בגט יפטרנה אם ירצה כמו שארי נשים:

והשתא נ"ל תינח בשבוי' ללסטים שסמכתה נפשה שלא יחשדנה שנתרצית ללסטים וכן במלכות אחשורש לא יחשדנה בעלה שנתרצית לו, אבל במלכות בן נצר היא חוששת שבעלה לא יאמין לה ויגרשנה וע"כ היא מעלה מעל באמת ונמצא שנאסרה מן הדין וק"ל:

עיין מ"ש מורי ז"ל בהפלאה להקשות על המרדכי דפוטר האשה וכן פסק רמ"א בש"ע י"ד ססי' קפ"ה וקש' מפ' ב' דשבועות דשניהם חייבים בקרבן, ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' לעיל בסוגי' דשקדו וס"פ בן סורר ומורה ביותר ביאור דהאשה פטורה משום קרקע עולם, נפקא לן מרוצח ורוצח גופא סברא הוא דהא ליכא קרא אלא משום מאי חזית דדמא דידך סומק וכו' וא"כ מותר להניחו לזרוק על התינוק שיתמעך ע"ש וא"כ לפמ"ש הכ"מ בפ"ה מיסודי התורה הלכה ה' במסקנת דבריו דלריש לקיש דירושלמי דמייתי שם ע"כ ס"ל דרוצח יהרג ולא יעבר מהלכה למשה מסיני ולא מסברא מאי חזית ע"ש א"כ הה"נ דצריך למסור נפשו שלא למעך התינוק וה"ה בעריות לא מהני קרקע עולם ואתא סוגי' דשבועו' כר"ל דירושלמי ואמנם המרדכי ס"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ופטורה האשה משום קרקע עולם, ומיושב גם הרמב"ם דפסק שם כר"ל גבי ר' יוחנן שסמך עצמו על סוגיא דשבועות:

במהרי"ק שרש קס"ז מייתי ראי' דאע"פ דאומרת מותרת ופטורה מ"מ מעלה מעל באשה ואסורה לבעלה וראיה מאסתר שאמרה, כאשר אבדתי אובד ממך ופשוט שהיתה מותרת לעשות כן להצלת ישראל ואפ"ה נאסרה על מרדכי אלו דבריו ז"ל והנה באומרת מותר הסברא נוטה שתיאסר על בעלה שמעלה בו מעל, אבל בגווני דאסתר שמותרת משום הצלת ישראל איך יתואר זה במעילה באישה, ואי משום שאמרה אובד ממך י"ל עפ"י מה שהקשה תוס' מ"ט לא גרשה מרדכי ותי' משום שיתפרסם ע"י עדים ודוחק שמשום פ"א יכול לעשות בצינעה עכ"ל עוד יש לדקדק על מ"ש פ"ק דמגילה (דף י"ג ע"א) דמרדכי יהיב עצה לאחשורש להקבץ בתולות שנית כדי שתתקנא אסתר בירך חברתה לגלות עמה ומולדת' וק' מה הי' רצונו בזה, והנה בשמעתין הק' רמב"ן אפרש"י דבמלכות אחשורש מותרת משום שאינה מצפה שתמלוך משא"כ במלכות בן נצר וק' א"כ אסתר תיאסר למרדכי שהרי כבר הושם כתר מלכות בראשה וכ' בש"מ שדוחק לומר משום שקובצו בתולות שנית דזה הי' רק כדי שתגיד עמה ומולדתה ע"ש והנראה דלית לי' להרמב"ן תי' התוס' דצדקת גמורה היתה דס"ל דאין מרדכי רשאי לסמוך על זה, והנלענ"ד ביישוב קו' רמב"ן על רש"י כיון דקובצו בתולות א"כ ממ"נ אם לא תגיד הרי הצרות בצידה ואם תגיד שהיא יהודית קרוב לודאי שיגרשנה מפלטין שלו ולא יהי' נשוי יהודי' כי המלך הוא שונא יהודים כידוע הוא ממשל בעל התל (מגילה דף י"ד ע"א) והיא בעצמה הבינה כוונת מרדכי לקבץ בתולות שנית כדי שתהי' אסתר מותרת לו ולא תהי' גריעי משאר נשים שמותרת במלכות אחשורש, אמנם אחר שנכנסה שלא כדת וגילתה למלך שהיא יהודי' אמרה עתה אבדתי ממך שאם יתרצה בי ויניח כתר מלכות על ראשה תיאסר אסתר למרדכי, ואחשר שאה"נ גרשה אותו הפעם להנצל מחטא אשת איש, ומ"מ אי אפשר לו להחזירה כי אותו הרשע הי' מצוי אצלה בכל עת כמ"ש תוס' פ"ק דמגילה וא"א לגירשה בכל פעם ופעם שהולכת לתוך חיקו של אחשורש פן יתפרסם הדבר דכולי האי בודאי לא אפשר ואם לא יגרשנה תהי' אסורה לבעל מפני שכיבת הבועל דכיון שהי' יודע שהיא יהודית והניח כתר מלכות על ראשה הו"ל לגבי דידה כמלכות בן נצר וכק' רמב"ן הנ"ל וק"ל:

*מחה תמחה, במדרש דרשו מחה תמחה את זכר זה המן עמלק כמשמעו ויש לפרש בדרך רמז ונקדים בתחילה לבאר מדוע נשא הכה"ג שבטי י"ה על הכתפות כדכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ועל הלב כדכתיב בחשן והי' על לב אהרן ועל מצחו הי' ציץ וכ' עליו קודש לה' דהנה המעשה שנעשה בידים אשר התחלתם הוא בכתפות פועל על החושים ורוח החיוני שבלב להטיב מידותיו ולהבין ולהשכיל ולאהוב התורה ומידות טובות וגם פועל על התאוות אשר מקורם בכבד בנפש הצומחת ליתן רסן להם ואצלינו צריך שיהיו המעשה קודם השמיעה כמו שאמרו בנ"י נעשה ונשמע (פירושו לשון הבנה להבין ולהשכיל במצות) כי הרשעים מסורים ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם (כדאיתא במד' הרשעים מסורים ביד לבם שנא' ויאמר עשו בלבו וכו' ויאמר המן בלבו אבל הצדיקים לבם מסור בידם שנאמר ויאמר דוד אל לבו וכו' וישם דניאל אל לבו) שרק על דרך זה מקבל על עצמו עול מלכות שמים ונעשה עבד להי"ת ומשעבד לבו ותאוותיו רק לה' לבדו ולזה הי' הכהן נושא שמות שבטי י"ה בכתף קודם הלב כלי מעשה קודם לכלי שמיעה שפירושו להבין ולהשכיל שהוא הלב ואז יהי' כל מעשיו קודש ויבוא לידי בינה שיבין באמת סודות התורה ויהי' קודש לה' והיינו הציץ שעל מוחו שהוא על כלי השכל העיוני וזה יש לרמז בפסוק ואתם הדבקים בה' אלקי' חיים כ'ל'כ'ם' היינו כ'בד לב כ'תף מ'וח ר"ת כלכם, וכשם שהכהן הגדול בא לעורר הקדושה ונושא ומשים לנגד עיני העם דרכי ה', עמלק וזרעו הם נושאים את הרע הן לגוף הן לנפש והם המכאיבים הנפש וכשם שנאמר בשבע אומות לא תחי' כל נשמה כי אם ישארו יהי' לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כן הי' המן נצר זדון מזרע עמלק ועמו האגגים וכשתכתוב המן במלואו ה"ה מ"ם נו"ן הוא בגימ' ק'ו'ץ' ולכן נתלה על הקוץ שנאמר קוץ ודרדר תצמיח לך שהי' כקוץ ודרדר לישראל ולקדושה ובזה יש לפרש כוונת המד' הנ"ל מחה תמחה את זכר היינו המן שבו מרומז שהוא קוץ ודרדר לישראל ובזה תמחה עמלק פעולתם הרעה כמשמעו:

*והנה נצטוינו במחיית עמלק יען כי מחייתו וזרעו הוא לגדל שמו של הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה עמלק שהוא נושא ומסבב הרעה וזה שדרשו חז"ל (מגילה דף ז' ע"א) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מש"כ בנביאים בספר מה שכתוב במגילה שבתורה נביאים וכתובים אנו מזכירין מחיית עמלק מצד שמחייתו קיום התורה ולכל מצות השי"ת והנה מגילה ר"ת ל'העביר ג'ילולים מ'ן ה'ארץ כידוע שבכל שנה ושנה בזמן הזה מתעורר הכל למעלה בשמים ממעל כמו בימים ההם כן הוא בזמן הזה ומעשה מצות שלנו פועל מה שפועל להחליש ולהכרית עמלק וכדאית' במד' היו קורין לפני בכל שנה ושנה מעשה עמלק מעלה אני עליכם נאלו מחיתם אותו ואז יתוקן העולם במלכות שדי וכן תחילת המגילה ויהי וסופו תיבת זרעו בגימט' שד"י וכן רמז ש'מן ז'ית ז'ך ר"ת בגימ' שדי וסופי תיבות תנ"ך תורה נביאים וכתובים שאור המנורה רומז עלי' והוא המתקן עולם במלכות שד"י על ידי אור התורה היינו דקאמר והי' לה' לשם ודרשו חז"ל זו מקרא מגילה דהיינו שע"י מקרא מגילה שהוא להעביר גילולים מן הארץ ר"ת של מגילה עי"ז יהי' שם ה' שלם:

מחה תמחה את זכר עמלק הנה שאול לא הכרית את זכר עמלק כי למד ק"ו מעגלה ערופה כפירש"י שם על פסוק וירב בנחל על עסקי נחל ומה נפש אחת אמרה תורה וכו' הקב"ה גילה למרע"ה יד על כס ים כי אפשר עמלק גם ברשעתו והתעבר על ריב לא לו מ"מ לא פשט ידו בעיקר אלא שלא האמין במשה וחשבו למכשף חכם וגבור ובא הוא וקפץ ת' פרסאות (כדאיתא במכילתא בפ' ויבוא עמלק) להחליש משה ועמו אך ה' ידע מחשבות רשעו שכופר בה' ואמר אין אלקים חלילה, וזה גילה הקב"ה למרע"ה כי יד של עמלק על כס י' פשט ידו בעיקר ע"כ מלחמה לה' בעמלק וה"נ ק"ו של שאול מעגלה ערופה תינח אי לא חטא אלא נגד ישראל אבל אם פשט ידו בעיקר צא ולמד מעיר הנדחת ולמד אפילו קטני בני עיר הנדחת מומתים מכ"ש עמלק וזרעו וכל אשר לו, והיינו דקאמר קרא זכור את אשר עשה לך עמלק לא לך לבד כ"א ולא ירא אלוקים כי פשט יד בעיקר ע"כ תמחה את זכר עמלק אפילו בעצים ובאבנים כמו עיר הנדחת:

ונקדים מ"ש במקום אחר הקב"ה אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים ומרע"ה אמר לנקום נקמת ה' כי הקב"ה מרוב אהבתו את ישראל תלה הנקמה בהם ולא נקמתו אבל מרע"ה אמר שהם ינקמו נקמת ה' ולא נקמת עצמם וכן הוא שהמלך עצמו מוסר נפשו בשביל עמו ומקטין את עצמו כמו דהע"ה אבל הוא רשאי ולא הם. ונבוא אל המכוון בע"ה הקב"ה אמר לשמואל לאמור לשאול פקדתי אשר עשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים ולפי שהקב"ה מענותנותו תלה בישראל טעה שאול שהנקמה היא לישראל וע"כ למד ק"ו מעגלה ערופה ולא שם לבו להבין הקב"ה רשאי ולא אנחנו והי' לו לנקום נקמת הי"ת וללמוד מעיר הנדחת וא"ל שמואל צא ולמד מעצמך כי קטן אתה בעיניך ומ"מ אתה רשאי ולא הם כי ראש שבטי ישראל אתה ה"נ אע"פ שהקב"ה אמר פקדתי אשר עשה עמלק לישראל הי' לך לנקום נקמת ה':

*ויאמר שאול אל שמואל ברוך אתה לה' הקימותי את את דבר ה' וה' אמר לשמואל כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים וי"ל למה כפל הלשון די באמרו כי שב מאחרי ויש לפרש דחז"ל דרשו וירב בנחל על עסקי נחל דרש ק"ו מע"ע וגו' עולל ויונק שלא חטאו איך יהא הורגין אותן וקשה על שאול בחיר ה' שלמד ק"ו לעקור דברי תורה הלא מחויב מן התורה לשמוע לנביא ואם לאו חייב מיתה וי"ל דהנה מוטל עלינו להקים דברי התורה ביד אחרים שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה ודרשו חז"ל והובא ברמב"ן שם בשם ספרי למד ולימד וקיים ועשה ויש בידו להקים ולא הקים עליו נאמר ארור וכו' ולאהב שמו של הקב"ה כדכתיב ואהבת את ה' וגו' שיהא שם שמים מתאהב על ידך הרי שקרא ולמד וגו' ונושא ונותן באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות אשרי מי שלמד תורה אבל אם שנה ושרא ואינו נו"נ באמונה מה הבריות אומרים וכו' או לו למי שלמד תורה וכו' (יומא דף פ"ו ע"א), ומכלל ארור נשמע ברוך להמתאמץ להעמיד ולהקים התורה ביד אחרים ומכאן למדו חז"ל דטוב לפעמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כגון נטילת לולב ושופר בשבת כדי להקים שמירת שבת שלא יעברו בקום ועשה ובס' העקרים כ' שחטא שאול הי' בענין מלוכה לכן לא עלתה לו ונענש מידה כנגד מידה שנטלה ממנו המלוכה שאמר כי יראתי את העם ולמלך צריך להיות לב אביר להנהיג את העם על דרכי התורה בעל כרחם אך ק' איך טעה שאול בזה ונר' דשאול הי' שומע דברי העם שמתרעמים ודרשו ק"ו על עסקי נחל והי' זה בעיניו לחילול השם במה שהמון עם מתלוננים ויבואו עי"ז לשנוא דרכי התורה ולתעבם ולדבר בה' ומשיחו באמרם שמצות התורה היא להרוג אנשים זכאים וסבר הוא שטוב לעבור בשב ואל תעשה ולעשות סייג כדי לאהב את התורה שעי"ז יקיימו אותה אבל באמ' טעה בזה אדרבה אם נותן להמון מקום שלמראה עיניהם ישפטו על דיני התורה עי"ז יהי' ביטול התורה לגמרי, היום לא יבינו זה ולמחר זה ויתבטלו מהתורה אלא אדרבא צריך להחזיק בעיניהם שאל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות ואדם שכלו קט מלהבין וזה הוא הענין שאול אמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי דבר ה' בזה שעבר בשב ואל תעשה הקים התורה אבל הי"ת היודע דרכי בני אדם אמר כי שב מאחרי, במה שאלוקים צוה אותו וגם לא עשה בזה סייג לדברי תורה וזה ואת דברי לא הקים להקים דברי תורה בזה לחזקם שאין בזה הקמה אדרבה ע"י זה פורשים מהתורה:

הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה גם ליישב איך אמר הקימותי דבר ה' הרי ידע שעבר על דברי הנביא אבל י"ל דנביא שאמר לעבור על דבר תורה לעקור לגמרי חייב מיתה ואין לישא לו פנים בעבור גדולתו ופרסומו בנביאות כמ"ש רמב"ן בפ' שופטים ושמואל אמר לעקור דברי תורה משני פנים חדא דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ואמרו חז"ל שמפני כן נענש דהע"ה שלא נמנו למלכותו אותן ששה חדשים שכרת ואבד כל זכר באדום ועוד כתיב על חרבך תחי' ופ' רמב"ן שלא יתעקר במלחמה ע"י חרב כי יחי' במלחמות א"כ אסור לעקרו לגמרי ומחה תמחה זכר עמלק קרי בי' זָכר עמלק ועכ"פ אין לעוברו לגמרי, אמנם רמב"ן כתב בפסוק ותמנע היתה פלגש להורות לנו כי עמלק מבני הפלגשים ואינינו בכלל זרע עשו כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ע"ש אמנם שאול חשב עצמו ושבטו אינם ראוים להמליך מהם מלך כמ"ש כשמשחו שמואל, וא"כ סבר יען שהקב"ה רוצה להנקם בעמלק לזה צריך דוקא משבט בנימין שלא השתחוה לעשו משא"כ שאר שבטים שהשתחוו לעשו וא"כ מזה ראי' שגם עמלק בן פלגש לזרע עשו יחשב והיינו הקימותי דבר ה' ולא נשאתי פניך לעבור על דברי תורה לתעב אדומי ובאמת טעה כי עמלק בן פלגש ימחה שמו והוא נבחר למלך להיותו גדול בישראל וראוי לכך והיינו דקאמר אם קטן אתה בעיניך וחשבת דאינך ראוי' למלך אלא משום שלא השתחוה בנימין לעשו לא כך אלא ראש שבטי ישראל אתה:

אשר קרך בדרך, בפ' בשלח לא כתיב אשר קרך שרומז שהקיר האמבטי (כדאיתא ברש"י בשם המדרש) ולא כתיב והי' בהניח לך מכל אויבך ולא נצטוו כלל במחה תמחה אלא הקב"ה אמר מחה אמחה כי בשעת מתן תורה נעשו חירות מאומות העולם (כדאית' במד' רבה כי תשא ר' יודא אומר אל תקרא חרות אלא חירות מן המלכיות) ולא ישלוט בהם אויב א"כ לפני מי הקיר האמבטי גם לא שייך והי' בהניח ה' אלקיך מכל אויבך כי לא יהי' אויבים ולא רודפים ולא נצטוו ישראל למחותם כי הקב"ה ינקום נקמת שמו הגדול אשר פשט יד בעיקר והטיח כלפי מעלה (כדאית' ברש"י שהי' חותך וזרק מילות כלפי מעלה) אבל אח"כ בפ' כי תצא שהי' אחרי העגל והורד עדים בעו"ה והוצרכו למלחמה חרב וחנית ועמלק הקיר האמבטי ע"כ בהניח ה' מאותם האויבים אשר עמלק הקיר האמבטי לפניהם נצטוונו אנחנו לנקום נקמתנו ולמחות שמו מתחת השמים:

והי' לה' לשם לאות עולם לא יכרת, אחז"ל זה קאי אפורי' ומקרא מגילה י"ל על דרך רמז מה שאמרו אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כי השם שלם אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואהבת את ה' אלוקיך נמצא שני אהבה אחד ה' את ישראל ואחד ישראל את ה' והיינו שם שלם כי ב' פעמים אהבה גמטרי' הוי' וכל זמן שעמלק וקליפה בעולם הערלה והקליפה מפסיק ואין אהבה שלימה ע"כ אין השם שלם, והנה אות א הוא יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע הוא כ"ו בגימ' הוי' ית"ש וזהו הא' החסר מן כסא וכתיב רק כס וכשיהי' הוי' שלם ממילא האל"ף שלם ונתוסף על כס ונעשה כסא ויהי' שם שלם וכסא שלם והיינו והי' לה' לשם לאות עולם היינו שם ואות אל"ף הנ"ל, וע"כ המן בן המדתא אגגי ר"ת בהיפוך אהבה:

אם קטן אחה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי הקב"ה אמר פקדתי אשר עשה עמלק לישראל והקב"ה מחמת גדולתו וענותנותו תלה במה שעשה לישראל וא"כ בידם למחול על כבודם ולרחם על הטף ומיטב הצאן אבל הי' לו לשאול להתבונן כי הוא לנקום נקמת הי"ת כדכתי' ולא ירא אלוקים ואין השם והכסא שלם וא"כ אין לנו למחול על כבוד שמים והי' לו לשאול ללמוד מהתנהגותו של עצמו שהרי הוא ראש שבטי ישראל והוא קטן בעיני עצמו כי הצדיקים הולכים בדרכי ה' אשר במקום גדולתו ענותנותו והיינו הלא תבחן אם קטן אתה בעיניך אע"פ שראש שבטי ישראל אתה והי' לך להבין כי שלחך ה' להכרית החטאים את עמלק הואיל והם חוטאים והא דתלה בישראל משום במקום גדולתו ענותנותו:

חטאתי ועתה שוב עמי והשתחויתי וישב שמואל אחרי שאול, לכאורה הי' קצת התנצלות שלא יהי' חילול ה' כל כך לאמר שעבר על דברי הנביא ולא חשש לדבריו אשר זהו חילול ה' גדול ויש להתנצל מה שהשאיר אגג עשה כן לכבד את שמואל במצוה זו להרוג מלך עמלק אלא שאין זה התנצלות כי כבוד מלך שאול גדול מכבוד הנביא והי' לשאול להרגו אמנם אין כולי עלמא דיני גמירא ע"כ לא אבה שמואל לילך עם שאול כי מחוייב לילך אחרי המלך ואז יבינו כל העם כי כבוד המלך גדול ולא נשאר שום תירוץ לשאול על שהשאיר אגג אמנם שאול הצדיק ניחא לי' לפרסם חטאי' (כדאי' ברש"י חולין דף מ"א ע"ב דמי שעשה עבירה בשוגג הי' מפרסם כדי שיתבייש ויתכפר לו ועיי' במג"א סי' תר"ג סע"ק ב') כי היכא דלהוי' לי' כפרה ע"כ אמר ברבים ובפרהסיא חטאתי ועתה שוב עמי והשתחויתי, וישב שמואל אחרי שאול דייקא:

והי' לה' לשם אלו ימי הפורים לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה (מגילה יו"ד ע"ב) י"ל ברמז כי אמרו הקדמונים ס"מ גימטרי' ק' ואז עדיין שולט שכחה ואם מוסיף עוד אחד יהא ק"א לכן השונה לימודו מאה פעמים וא' אינו שוכח (כדאיתא בחגיגה ט' ע"ב שיש חילוק רב בין מאה פעמים למאה פעמים ואחד) הנה כל זה אם כותבין ס"מ במ"ם פתוחה אבל אם נכתב במ"ם סתומה ס"ם אז בגמטרי' תר"ס (כי מ"ם סתומה הוא מספר שש מאות כידוע) הוסיף עליו אות א' יהי' גמטריא "לא יכרת" והיינו אות עולם לא יכרת:

ויהי בימי אחשורש, נ"ל דעיקר הנס זה הוא מה שמספר המשתה שעל ידי זה נהרגה ושתי והוא התחלת המגלה כי מה ששמע ה' תפלתם וצעקתם הוא אינו נס כל כך אפילו תשובת נינוה קיבל ולמה לא יקבל צעקת ישראל וגם הנס שנעשה שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם לא הי' כ"כ חוץ לטבע כי המלך אוהב את המלכה וגם היה הפכפך איש זר (כדאיתא מגלה ט"ו ע"ב אמר רבן גמליאל אחשורש מלך הפכפך היה) אך ההכנה לנס הזאת היתה הריגת ושתי וזה היה ממש חוץ לדרך הטבע קפ"ו יום (שמונים ומאת יום בתחלה ואח"כ עשה משתה שבעת ימים וביום השביעי שלח בעד ושתי) עשה משתה כרצון איש ואיש ולא נשתגע וביום האחרון נשתגע בשגעון וגם ושתי המלכה הי' משוגעת שהפריזה בדברים נגדו (כדאיתא שם י"ב ע"ב שלחה לי' אהורריא דאבא אבא לקבל אלפי חמרא שתי ולא רוי והאי גברא אשתטי בחמרא מיד וחמתו בערה בו) וגם משפטו הי' מעוקל להעביר המלכה ממלוכה על זה והכל היה חוץ לטבע רק בהשגחה עליונה להיות הכנה לנס האחרון, ואז לא הי' ישראל טובים שהרי נהנו מסעודה של אותו רשע ולא היו ראוים לנס אלא להתחייב כליה ר"ל ובאותה שעה שמרדו בה' ריחם והכין הנס הגדול הזה להורות נתן בנים משחיתי' אפי' בשעה שמשחיתים בנים חביבים הם לה' (כדאיתא בקדושין דף ל' ע"א):

[] ויהי בימי אחשורוש, איתא במגילה יו"ד ע"ב א"ר לוי וא"ת ר' יונתן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה ויהי בימי אחשורוש הוה המן וכו' ומקשה שם והא כתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום הי' שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וה"כ וי"ע ויהי בקר יום אחד וכן שני וכו' יל"ד למה לא מקשה הגמ' תחלה מפסוק ויהי ערב ויהי בקר שהוא מוקדם מפסוק ויהי ביום השמיני ונ"ל דלכאורה מויהי ערב ויהי בקר אין להקשות דהא לפי הפשטות י"ל דהי' צער כביכול לפניו שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור שנברא וגנזו לצדיקים לע"ל אך כיון שמקשה מויהי ביום השמיני דתניא בברייתא דאותו היום הי' שמחה כיום שנברא בו שמים וארץ א"כ מוכח דבבריאות שמים וארץ הוה שמחה ולא צער לכן שפיר מקשה מויהי ערב ויהי בקר וק"ל:

[] המולך מהדו ועד כוש אמרו חכז"ל (מגיל' יו"ד ע"א) שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב נבוכדנצר אחשורוש ומקשה הא איכא שלמה ומשני שלמה מילתא אחריתא הוה בי' שמלך על העליונים ועל התחתונים, יל"פ דהנה המולך מעצמו ביד חזקה על גופות בני אדם ואינו נח ומרוצה לעם אדרבה בשכלם ובדעתם בזוי בעיניהם כאחד הריקים זה אינו מולך בשכלם עליהם משא"כ אם הם עצמם מבינים שהוא החכם על כולם ולו עשר מעלות ולו ראוי המלוכה והוא יקר בעיניהם מאוד זה הוא המולך על העליונים היינו שכל אנושי שהוא חלק ממעל ועל התחתונים שהם המה הגופים שהמה מארץ מתחת וזה הוה בשלמה שהכירו כולם כי החכמה והמדע נתון לו מן השמים למלוך על כל העולם כולו וקבלו מלכותו ברצון ובשמחה עליהם כי ישב על כסא ה' אשר יכונן במהרה בימינו בהכרתת זכר עמלק:

המולך מהדו ועד כוש, בש"ס (דף י"א ע"א) שמלך מעצמו אמרי לה לשבח לא הוה אינש דחשיב למלכא כוותי' ואמרי לה לגנאי דלא חזי וממונא יתירה יהיב וקם, ובמנו' הלוי הקשה מכמה מדרשים ותרגומים שהי' בן מלך ולפע"ד הכל אמת ולא יפול דבר ארצה, שהרי אחז"ל (שם י"א ע"א) מלכי מדי ופרס וכתיב פרס ומדי הפרתמים אתנוי אתנו אי מינייהו מלכי וגו' נמצא אלו ב' המדינות הי' תנאי ביניהם מי מהם המולך והשליט, ואביו של אחשורוש הי' מלך פרס ומדי ואחשורוש בנו אינו ראוי למלוך אלא א' ממדי אך ע"י ממונא יתירה טענו השרים אה"נ דהמלכות ראוי עתה לבית מדי אך ליכא דחשוב כוותי' וזה מבית מדי אינו חשוב למלכות כמוהו וע"י ממונא דיהיב טענו טענה ההיא וקם נמצא הכל אמת שהי' בן מלך ולא חזי למלך כי מצד התנאי לא חזי הוא אלא אחד מאנשי מדי אך הואיל ובאמת הי' חשוב ע"כ ע"י ממונא יתירא קם:

והנה הנס הי' ע"י מדי ופרס, רמז כי אותיות "מדי פרס" יצורף אותיות "ד' ספרים" כי על ידי ד' ספרים נעשה הנס, אחד כל איש שורר בביתו, ב' להשמיד ולהרג, ג' להיות יהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויבהם, ד' לקיים ימי הפורים האלה, ע"כ ד' ספרים אותיות פ'ר'ס מ'ד'י:

[] שבע ועשרים ומאה מדינה, יש לדקדק מה לנו בספור הלז על כמה מדינות הי' מולך וי"ל לפי מה שאמרו חכז"ל (מגילה י"א ע"א) שלשה מלכו בכיפה אלו הן אחאב ונבוכדנצר ואחשורוש והנה לפי פשטות שאחשורוש מלך בכל העולם כולו א"כ הי' גזירתו על כל היהודים אשר הם תחת ממשלתו ואז חלילה לא הי' יזכר שם ישראל עוד וזה אי אפשר כי כבר נשבע הקב"ה לאבותינו שלא יכלה ישראל וכן כתיב חצי אכלה חצי כלים והם אינם כלים ומההכרח שיבטל הגזירה ואם כן זה הי' בכלל הנס מה שהי' מולך על כל העולם כולו כמובן וק"ל:

שבע ועשרים ומאה מדינה, אמרו חכז"ל שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב ונבוכדנצר ואחשורוש, והנה איתא במד"ר וז"ל שבע ועשרים ומאה ר"א בשם רבי חנינא והלא מאתים וחמשים ושתים אפרכיות הן בעולם וכו' אחשורוש שלט בחציין ולמה בחציין רב הונא בשם רב אחא ורבנן ר"ה בשם ר"א אמר לו הקב"ה אתה חלקת את מלכותי שאמרת הוא האלקים אשר "בירושלים" חייך שאני חולק מלכותך וכו' והקב"ה נתן לו עיר אחת יתירה מחציה יען שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלוקיו עמו ויעל והנה במד"ר שם חולק לפי פשטות על גמרא שלנו ששם חושב גם דוד ושלמה וכורש מאותן ששלטו ומלכו על כל העולם כלו אבל קשה הלא בדבר שהוא גלוי ומפורסם וידוע אי אפשר לחלוק שיש באמת יותר מדינות בעולם מקכ"ז אשר מלך אחשורוש עליהן כמבואר להדי' במדרש וא"כ היאך חכז"ל מנו אותו מאותן שמלכו בכיפה, אבל באמת זה בנקל ליישב שמהמדרש משמע שבאמת מלך גם אחשורוש בתחלה על כל העולם כולו כדמוכח מלשונו חייך שאני חולק מלכותך משמע מעיקרא מלך הוא ג"כ על כל העולם אבל זה קשה דהא מתרץ הגמ' דלכן לא חשוב שלמה משום דלא סליק מלכותיה וא"כ ה"ה אחשורוש דלא סליק מלכותיה על כל העולם כולו לא ליחשב ודוחק לחלק דשלמה לא סליק מלכותי' שלא מלך אח"כ כלל למ"ד שם מלך והדיוט ואחשורש עכ"פ מלך על החצי גם בסוף ימיו עוד קשה למה מתרץ הגמרא על כורש הא איכא שבע דלא מלך עלייהו הול"ל הא איכא טובא דלא מלך עלייהו כיון דלא מלך רק בק"כ מדינות ובעולם יש רנ"ב מדינות גם יש לדקדק לשון מלכו בכיפה ולא נקט על כל העולם כמו שאיתא לעיל מיניה כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על כל העולם כולו וכמו שאיתא גם כן במדרש ורש"י מפרש תחת כיפת הרקיע לכן נלע"ד הנה ידוע וגלוי שהעולם כולו הוא כדוריות וכן הוא בפירוש במדרש רבה שם א"ר פנחס העולם הוא עשוי כעטרה ורבי אבין אמר כאפי קבאי (כפני הקב) שהוא עגול וכן הוא בתקוני הזוהר וכמו שיש פה ישוב כן הוא כנגדינו תחתינו ישוב ובשעה שאצלינו יום הוא אז בשעה ובעת הזאת אצלם לילה והנה ידוע דכיפה הוא חצי עגול והשתא אתי שפיר שבדקדוק נקטו חז"ל שלשה מלכו בכיפה ומפרש רש"י תחת כיפת הרקיע שהוא חצי עגול חצי עולם שניראת אצלינו שהיא באמת רק קכ"ז מדינה ויפה מתרץ הש"ס על כורש הא איכא שבע דלא מלך עלייהו דלא מיירי רק מהחצי מכיפת העולם (הגם שאיתא במדרש כי מדינה א' נתוסף לו על החצי מ"מ יכול להיות שבכיפה זו מדינה אחת יתירה מחצי כדור האחרת ועוד אולי ארץ ישראל לא נחשבה בכלל מדינות העולם) (מש"מ):

ביום השביעי כטוב לב וגו', אחר שהראה עושרו וכבודו ק"פ ימים אשר לא נראה כמוהו מעולם אמר אין זה חידוש כל כך כי בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת, ע"כ אראה לכם אשר הנחילוהו מן השמים אשה, ע"כ כשמרדה ולא באתה, א"כ נהפוך הדבר שאמרו מה' הושם לו אשה מורדת, ע"כ חמתו בערה בו, ויעצוהו מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנו החניפו לו דזיווג שני לפי מעשיו ובוודאי תהי' טובה ובה יודע כי מה' לך אשה משכלת, ע"כ כשנשאה אסתר חן בעיני כל רואיה, נתקיימה מחשבתו וע"כ מסר נפשו ומלכותו בידה כל כך:

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כתיב כל שומר שבת מחללו וגמ' תחת הסרפד יעלה הדס וכו' כתב ב"י סימן רצ"ו בא"ח במוצאי שבת מברכים על ההדס מדכתיב שומר שבת מחללו וסמיך ליה יעלה הדס, נראה לי דדרשו חז"ל פ"ק דמגילה (דף יו"ד ע"ב) תחת הנעצוץ זה המן, יעלה ברש זה מרדכי ראש לכל הבשמים ותחת הסרפד זה ושתי יעלה הדס זה אסתר, והנה ושתי נהרגה בשבת על שעשתה מלאכה עם בנות ישראל בשבת כדדרשו על פסוק אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כשם שעשתה כך נגזר עליה מלמד שהיתה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושת עמהן מלאכה בשבת ויום השביעי כטוב לב המלך ביין שבת הי' כדאיתא שם דף י"ב ע"ב ע"כ עתה שזכינו להיות שומר שבת מחללו נברך על הבשמים זכר למרדכי ראש הבשמים ואיזה בו שם הדס זכר לאסתר שהמליכה תחת ושתי תחת הסרפד זה ושתי יעלה הדס זה אסתר:

ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים י"ל אשר ביד הסריסים מיותר מאי נפקא מינה ביד מי שלח וכן לקמן על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים גם כן ביד הסריסים מיותר ונלע"ד ידוע דבימים הקמונים סרסו את הממונים על ארמון המלך אשר שם נשיו ופלגשיו כדי שלא יהי' להם תאות המשגל שלא יזנו השומרים עם נשי המלך ופלגשיו כי אין אפוטרופס לעריות והנה ושתי מאנה לבוא בדבר המלך כי חשבה דטעם המלך ששולח סריסים בעדה שתבוא מבית הנשים אל המלך כי ירא פן כאשר תבואה ערומה תזנה עמהם וזה הוא לה לגנאי גדול שמחזיק אותה לפריצותא כולי האי שתזנה עמהם בעיר במקום שאין לחוש שיאנסו אותה ועוד מיאנה על כי לא בא המלך בכבודו ובעצמו ובעדה כי רמות רוחה נקט לה כדשלחה ליה אהורריה דאבא אבא (מגלה י"ב ע"ב) וזה שאמר הכתוב ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים על אשר שלח בעדה הסריסים המשרתים ולא השרים אדמתא ותרשיש היושבים ראשונה במלכות ואם הי' ירא מחשש זנות פן תזנה עם השרים הנכבדים האלה הי' לו לילך בעצמו בעדה וממה נפשך לא טוב עשה בעיניה לפי גאותה הגדולה אבל המלך כאשר רצה לחרוץ משפטה חשב כך אי לא היתה באה עם אחרים הי' לה מענה כי היא צנועה כ"כ יראה לנפשה וחששה אפי' לחשש רחוק להשמר ממנה ולא רצתה להיות אפי' שעה קלה עם השרים לבד משום יחוד (כי דווקא בתרי וכשרים אין בו יחוד) ועוד כדי להסר ממנה עקשות פה ולזות שפתים שירונו עליה אפי' אחד מאלפי אלפים אם שיחשדנה וידבר עי"ז עליה לא רצתה וזה הוא כבודה של מלכה אשת מלך גדול כזה אבל יען ששלח בעדה הסריסים אשר אין בו חשש כלום אין לה שום מענה על אשר לא בא וזה שאמר אחשורוש כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים דייקא וק"ל (מש"מ):

[] אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, איתא ברוקח כי בפרשת אמור אחרי פרשיות המועדים כתיב צו את בני ישראל ויקחו שמן זית זך לרמז על חנוכה שיתקנו חכז"ל מועד מדרבנן ואחרי פ' הנירות כתיב פ' לחם הפנים ולקחת סלת ואפית אותה לרמז על פורים ולפי פשוטו מפרשים כי פורים העיקר לשמחה ומשתה מרומז בולקחת סולת וחנוכה העיקר להודות ולהדליק נירות לכן מרומז בנירות ולענ"ד י"ל דהנה איתא (מגילה י"ב ע"ב) אמר רבי לוי פסוק זה כולו על שם הקרבנות נאמר אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כרשנא כלום הקריבו אוה"ע לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך וכו' ממוכן אמרו מלאכי השרת כלום הכינו שלחן לפניך (פי' לחם הפנים) ואמרו כך כדי לעורר זכות על ישראל והנה ממוכן הוא הי' היועץ שנהרגה ושתי והריגה זו היתה יסוד על הנס כמבואר בכתוב כי על ידי שנהרגה לקח המלך את אסתר אשר על ידה נושעו ישראל בה' ויפה מרומז בלחם הפנים נס הפורים כי ממוכן שמורה על לחם הפנים על ידו נהרגה ושתי ונעשה לנו נס גדול הזה וק"ל:

אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים מיותר רומז שגרמה לבנות ישראל לחלל שבת והיינו ביד הסריסים דכתיב הסריסים אשר ישמרו את שבתותי ודרשו חז"ל המסרסי' עצמם עד שבת (פי' שאכה"ג מודיעים לנו בזה שכל זה בא לה על ידי הסריסים שומרי שבת שבטלה מלשמור השבת):

[] וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן הנה במסכת' מגילה דף ט' ע"א אית' דבמגל' דכתי' בה "ככתבם" מקרא שכתבו תרגום וכן להיפוך פסולה ומקשה הגמ' מאי תרגום שכתבו מקרא שייך במגילה רב פפא אמר ונשמע "פתגם" המלך ורב נחמן בר יצחק אמר וכל הנשים יתנו "יקר" לבעליהן ויש לדקדק מ"ט לא מביא רנב"י פסוק המוקדם ואת "יקר" תפארת גדולתו וי"ל דהו"א דהתם הוא דווקא פסול משום דכתיב בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ואי הוה כתיב תחת תיבת "יקר" שהיא ארמית כבוד תפארת גדולתו היתה נראת ככפל הלשון ודברים מיותרים ולכן פסולה לכך מביא רנב"י דווקא פסוק הזה וק"ל:

וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן במס' מגילה י' ע"א איתא רנב"י אמר שזה התיבה יקר הוא תרגום וקאי שם על תרגום שכתבו מקרא במגילה שהוא פסולה וראיתי מי שדקדק למה לא מביא ואת יקר תפארת גדולתו שהוא מוקדם לאותו פסוק ונלע"ד לפי מה שהקשו בתוספות למה פסולה הלא אפי' אי הוי חסרים לגמרי איזה תיבו' נמי הי' כשר ומתרצים בשם הקונטרס דגרע טפי אי כתובה בפסול מאם שהי' חסירים לגמרי ונלע"ד בקושי' התוס' מיושב דקדוק הנ"ל די"ל לפי הסברא דדווק' היכא שאם חסירים תיבות שאינם מפסידין הענין לגמרי כי מובן תוכן כוונת הענין בלא אלו תיבות אז י"ל שאיננה פסולה בדיעבד אם לא נכתבו אותן תיבות וכמו שאיתא ברשב"א וכן הוא בש"ע או"ח סימן תר"צ ס"ג אע"פ שאם חסרה המגילה תיבות עד חציה כשירה בדיעבד מ"מ אי חסר ענין שלם פסולה אפי' במיעו' והנה הכא אי לא הוה כתיב "יקר" רק וכל האנשים יתנו לבעליהן לא הוה מובן מה יתנו והוה נפסד כוונת הכתוב לגמרי בענין זה דמה יתנו ולכן פסולה אבל בפסוק ואת יקר תפארת גדולתו אם גם חסר תיבת יקר מ"מ מובן תוכן הכוונה משאר התיבות ואז כשירה באמת לכן מביא רנב"י על מה דתנינא שתרגום שכתבו מקרא במגילה "פסולה" דווקא פסוק כזה, וק"ל, (מש"מ):

[] להיות כל איש שורר בביתו, מורי הפלא"ה פי' דזה הי' שייך לנס דבלי ספק הי' מרדכי מסתיר את אסתר במקום אחד והי' אומר כי איננה בביתו ויצאה לטייל כדרך הבתולות ואם גם גזירות המלך היא מ"מ יאמר להפקידים מה לו לעשות כי איננה שומעת לו להיותה סגור תמיד בבית אבל כי גזר המלך להיות כל איש שורר בביתו ומוכרחים כל אנשי הבית לשמוע בקולו עי"ז כל איש הי' מוכרח לפקוד על בנותיו שישבו בביתם והם הי' צריכים לשמוע בקולו ונלקחה אסתר על ידי זה ונעשה הנס על ידי אותה הצדקת וק"ל:

אשר הגלה עם הגולה, הודיענו שמיד בגלות יכני' הקדים הקב"ה את הרפואה למכות הגלות כי ע"י שהגלה מרדכי נבנה בית שני אחר הנס ע"י דריוש בן אסתר, ומגלות יכני' עד אחר הנס הי' פ"א שנים כי י"א שני' מגלות יכניה עד גלות צדקי' ומאז עד בנין בית השני שבעים שנה (כמבואר החשבון בגמרא מגילה דף י' ע"ב יעוין שם) הרי פ"א והיינו דכתיב בתוכחת שבת"כ א'ף אני אלך ו'כתיב ו'א'ף גם זאת וגו' והמן התחיל באף, כדאיתא במדרש אף לא הביאה אסתר:

לדעת את שלום אסתר, אחכז"ל מרדכי הי' נרגש שלא באת זאת הצדקת לידי כך אם לא תצמח מזה דבר טוב, ובדרוש אמרתי כי לא על הסבה שנלקחה באונס לבעילת ערל נרגש, אלא לכאורה יש להבין הא אחשורוש ביקש בתולות ואסתר הי' בעולה אשר לקחה מרדכי לו לבית וכבר כתב בזה ספר מנות הלוי, אך הלא כל מאן דהוי לי' ברתא הוי מטמרא מיני' וא"כ יטענו כולם שהם בעולות ועכ"ח לא האמינו לשום אחד מהם אלא בדקו כל הנשים עפ"י חביות ואותה שלא הי' ריחה נודף ידעו שהיא בתולה, ומשמי' נעשה נס שלא נדף ריחה של אסתר ותלקח אסתר אל בית המלך ע"כ הרגיש מרדכי כי מה' היתה זאת:

אשר לא תבוא עוד אל המלך, הרבה מפרשים אומרים שלא נגזר עלי' מיתה אלא שלא תבוא עוד אל המלך אך חכז"ל קבלו דנהרגה, ונ"ל בשנדקדק ומלכותה יתן המלך לרעותה מה להם זה האריכות לא לימא אלא שלא תבוא עוד אל המלך, גם לדקדק לשון זכר המלך את אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי' מאי אשר נגזר עלי' ודרש חז"ל ידוע, גם יבקשו למלך וגו' ונ"ל הם לא גזרו אלא שלא תבוא אל המלך, ולא להמיתה, אלא גזרו על ושתי שלא תבוא עוד אל המלך והמלך יתן לרעותה הטובה ממנה מלכותה כדי שתתקנא בירך חברתה ותצטער צער עולם וקשה ממיתה, והיינו זכר את אשר נגזר עליה שע"כ א"א לישב בדד אלא צריך ליתן כתר מלכותה לרעותה ע"כ יעצוהו יבקשו למלך נערות בתולות, וי"ל אז מתה או המיתה עצמו מקנאה וצער ודברי חז"ל קיימים:

ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אחז"ל (מגלה י' ע"א) שלכל אחד נדמתה לו מאומתו, והנה ע"י כך נדמתה להמן שהיא עמלקי ולא נזהר ממנה כי חשב שהיא בוודאי יסכים לכלות ישראל כדרך עמלק:

ויודע הדבר למרדכי, אחז"ל מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנא' ויודע הדבר למרדכי ודחי שני טרסיים הי' ודברו בל"ט (ומרדכי מיושבי לשה"ג הי' והבין בשבעים לשון) ונלע"ד דוודאי שניהם אמת דאיך יאמר למלך נודע לי ברוה"ק לא יאמינו לו וא"נ יבוקש הדבר וימצא יאמרו גם הוא הי' בתחלה עמהם בעצה דאל"ה מנא ידע וע"כ טרסיים הי' והוא הבין לשונם ובזה באה אסתר לפני המלך בשם מרדכי, אלא אכתי איך לא חש מרדכי דלמא יחזרו בהם דעביד אינש דגזים ולא עביד ואם יבוקש ולא ימצא יתחייב ראשו למלכות אך באמת ברוה"ק נאמר לו שלא חזרו בהם ויבוקש וימצא:

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, במס' חולין ריש פרק כל הבשר העוף עולה עם הגבינה על השולחן וכו' מאן ת"ק ר' יוסי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, יל"ד בלשון עולה עם הגבינה ולא אמר עם החלב וי"ל כדי שעי"ז יזכר שמו של ר' יוסי על השמועה כי גבינה יוסי גמטרי' עוף, וזה נ"ל ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי פי' בשמו של מ'ר'דכי נתנה סימן למלך מי הגיד לו על המורדים בגתן ותרש, המגיד, שמו מרדכי לשון מר'ד ומר'ידה, ונ"ל משו"ה נקרא בדברי הימים מרדכי בלשן שלא לייחד שמו על המרידה אלא מרדכי מלשונו' בלולי' כשאחכז"ל למה נקרא שמו בלשן שהיה בולל לשונות ודורשן חציו לה"ק וחציו תרגום היינו מר דרור ומתרגמינן מרא דכיא זה מרדכי (שם י' ע"ב) מר לה"ק ודכי' תרגום של דרור:

ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי כבר דקדקו במנות הלוי אשר הוא יהודי מיותר מאי נפקא מיניה להם לראות היעמדו דבריו על אשר הוא יהודי ואי קאי שרצה המן להתברר אם מרדכי יהודי הוא אז יגדל התימה דהא המן הי' עבדו של מרדכי והכיר מאז שהוא יהודי, וי"ל דהנה איתא במד"ר איכה על פסוק ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה שכל כך הי' ישראל מבוזים בעיניהם שפעם אחת הריבו שני זונות ואמרה אחת לחברתה מחזיין אפך כיהודיתא וכאשר נתפייסה אמרה על כולי מחילנא לך בר מבזיון הגדול שקראתני יהודית והנה אמרו חכז"ל (מגילה ט"ו ע"א) כי המן הי' נמכר לעבד למרדכי בעד פת לחם זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי א' רב פפא וקרו ליה עבדא דמיזדבן בטלמי והראה בכל פעם שטר מכירה להמן ויעוין במנות הלוי כל המעשה וגם נוסחת שטר מכירה ולפי זה הי' המן עבד כנעני מהול שחייב במצות כאשה ואם כן גם המן יהודי נקרא כי שם יהודי הוא שם כללי כדאיתא מגילה דף י"ד ע"א וזהו ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי פי' אם יש להם קיום ועמידה כי הגיד להם אשר הוא יהודי שהמן יהודי הוא והוא קאי על המן וזה וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו אדרבה בכל פעם הראה לו תחת הכריעה שטר מכירה שהוא עבדו לכן וימלא המן חמה (מש"מ):