העמק דבר על שמות · פרק 26 · פסוק 35

ושמת את השלחן וגו׳. לשון ושמת ולא ונתת מלמדנו שיהא בשום לב ותיקון עמידה במקום הראוי והוא כפרש״י. משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה והוא ביומא דל״ג ב׳ אכן עיקר ההקפדה היה משום המנורה כדמוכח להלן מ׳ בפ׳ המעשה דכתיב וישם במנורה ולא בשלחן והטעם דבמנורה היה לדקדק להרחיק מן הכותל כי היכי דלא לתווסן מאני׳ מעשן המנורה כדאי׳ ביומא דנ״ב א׳. וממילא הרחיק כמ״כ השלחן וכתיב ושמת על שניהם יחד:

והשלחן תתן על צלע צפון. סדר המקרא תמוה. והכי מיבעי ושמת את השלחן מחוץ לפרכת על צלע צפון ואת המנורה וגו׳. אלא בא ללמדנו על המרומז בתכלית הכלים הללו. דתכלית השלחן היה לשני דברים. א׳ לשפע פרנסה וברכה בתבואת הארץ הבאה ע״י לחה״פ. ב׳ על זר המלוכה ועושר. ומשום זה הפרט לבדו הונח על צלע צפון וכדאיתא בב״ב דכ״ה ב׳ הרוצה שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. והמנורה תכליתו להאיר על כח פלפולה ש״ת כמש״כ לעיל ויבואר עוד ר״פ תצוה ופ׳ אמור בס״ד. והנה ידוע דפרנסה בריוח מוכרח להקדים לפני פלפולה ש״ת. דבל״ז א״א להיות עמלים בה. משא״כ עשירות אם היא באה בזכות תורה אינו מגיע אלא בשביל שכבר זכו בעמל תורה מגיעים ממנה גם לעושר וכבוד. וכמש״כ לעיל ט״ו כ״ו כ״ז ובס׳ דברים בכ״מ והיינו שרמז הכתוב כאן מתחלה יהא השלחן לתכלית שאינו מיוחד לצלע צפון לבד רק לתכלית פרנסה ואח״כ תעמיד המנורה נוכח השלחן היינו שיהיו בעלי פרנסה משפיעים על עמלי תורה שבאים להשיג כח המנורה ואח״כ יזכו לתכלית השני של השלחן שיהא ראוי להיות נתון על צלע צפון שמשם זהב יאתה. וגם כבוד מלוכה: