העמק דבר על שמות · פרק 33 · פסוק 18

ויאמר הראני וגו׳. כבר תמה הרשב״ם מה ראה משה בשעה זו לבקש כזה. ועוד קשה תשובת ה׳ שלא השיב מתחלה ראיית הכבוד כלל רק דבר אחר שלא מעין שאלתו. [ועי׳ מש״כ הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״א ובכ״מ בשם הראב״ד ועדיין לא נתבאר מה ראה משה לזה] אלא כך הענין. דאחר שהפיק רצון מה׳ שילך עמם היה למשה רבינו לחוש לטענת הקב״ה שאמר אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אשר נאמר בלי כעס כמש״כ לעיל שהיה בפיוס כמו אם שאומרת לבנה שמוכרחת להפרד ממנו לטובתו. בהיותו סורר בטבע והיא קפדנית עד שאפשר שתהרגנו בכעס. וא״כ אחר שפעל משה שמ״מ ילך הקב״ה עמם הי׳ לו לחוש מאד שלא תשלוט מדת הדין עד כליון עפ״י קשוי ערפם. ולזה היה ההכרח לפני משה לבקש מהקב״ה שיבטיח להתנהג עם קיום ישראל במדת תפארת שהוא למעלה מהנהגה הראויה לפי טבע כח הדין. אלא יגדל נא כח מדה זו לשדד כל מדה הקבועה מיוצר בראשית ית׳ בהנהגת העולם ומלואו. וכאשר יבטיח הקב״ה ע״ז ממילא ילך עם משה וישראל במדבר בגלוי שכינה כפי מעלת משה שראוי למדה זו. לולי שהיה חשש כליון ישראל וגם לדורות בשעה שיהיה חשש כליון ח״ו תהי׳ מדה זו של שידוד הטבע נוהגת תמיד. זהו כלל הענין שהיה למשה רבינו הכרח לבקש. והנה עד כה שהפיק רצון ביאר לו ה׳ שאינו משום שהוא עת רצון אלא משום שמצא משה חן בעיניו וגם ידעו בשם. אבל אם היה אחר מבקש כזה לא פעל מאומה. ועתה כשרצה משה לבקש עוד אינו ממדת ד״א לבוא עוד הפעם בזה הטעם שא״ל ה׳ שמצא חן בעיניו כמו שאם היה המלך אמר לשר א׳ בקש ממני דבר כי רוצה אני להפיק רצונך. וגם יבקש ויתן לו. וכי אפשר שיוסיף ויבקש להתגעגע על המלך בזה הכח. ע״כ רצה משה רבינו בענותו לבקש עת רצון שמסוגלת השעה להפיק רצון כל שואל. ובאשר דרך המלך בשעה שיום טובה הוא ולובש כל בגדי מלכותו ולבו שמח מכבודו להיות בטוב להפיק רצון כל שואל. ע״כ ביקש משה מהקב״ה הראני נא את כבודך. ולא שהיה משה רוצה ליהנות מזיו כבוד ה׳ שלא זהו דרכו של משה רבינו בענותו הנפלאה. אלא שהי׳ מוכרח לזה כדי להגיע לשאלתו ובקשתו לטובת ישראל: