שד"ל על ויקרא · פרק 22 · פסוק 28

ושור או שה: לשון שֶה ושֵיתָא לא מצאנו בלשון ארמי ואף לא בלשון סורי, אלא בלה"ק ובלשון ערבי, והכוונה (כמו שכתבתי על פסוק שור שה כשבים ושה עזים, דברים י"ד ד') על איש אחד מן הצאן, בין מן כשבים בין מן העזים, ובלשון ארמי אין שום מלה הנאמרת על איש אחד, יהיה מהכשבים או מהעזים, אשר על כן בפסוק הנ"ל הוכרח אנקלוס לשנות בתרגומו, ותרגם שה כשבים אמרין דרחלין, וזה עזים גדיין דעזין. ובפסוק שלפנינו לא תרגם רחילא כדי שלא יובן שאין העזים בכלל, לפיכך בחר במלת שיתא אע"פ שאינה ארמית, אבל היא נאותה בענין, מפני שהיא כוללת שני המינים. ואני בזמן שכתבתי ס' אוהב גר לא הבנתי דבר זה, כמו שלא הבינו בעל ספר יא"ר, והבאתי תמיהתו על אנקלוס, והמעמר תפש אותי ואמר כי אנקלוס לא תרגם רחילא כי הוא לשון נקבה בלבד, אבל בחר במלת שיתא הכוללת הזכר והנקבה, כדי להשוות תרגומו עם עיקר הדין-וזה שבוש גדול, כי מלת בְּנוֹ כוללת הבן והבת, אבל מלת אתו וכן מלות שור או שה, המכוון בהן האם לבדה, לא האב, ולפיכך שנה אנקלוס ותרגם תורתא לשון נקבה, ומי יאמר כי תורתא כולל הזכר והנקבה? ואלמלא שרצה אנקלוס לכלול שה כשבים ושה עזים (כאשר היא דעתי עכשו) אמת הוא שהיה לו לתרגם רחילא, שהוא שם הנקבה.

לא תשחטו ביום אחד: לא לרחמים על הבהמה ממש, אלא לחזק בלבנו מדת הרחמים ולהרחיקנו מן האכזריות.