שד"ל על ויקרא · פרק 27 · פסוק 12

והעריך הכהן אותה וכו': כערכך הכהן כן יהיה, פירש רש"י לשאר בני אדם, הבא לקנותם מיד ההקדש, ואם גאל יגאלנה (פסוק י"ג) בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש, וכן במקדיש בית (פסוק י"ד), וכן במקדיש שדה (ט"ז), וכל זה קשה לפי הפשט, כי התורה לא נזכירה כלל ענין הגזבר שמוכר את ההקדשות למי שיזדמן, ומשמע הכתובים אינו אלא שהמקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח, תכף שהקדיש משלם הערכך ואח"כ אם בא לגאול מוסיף עוד חמישיתו:; ואמנם כשלא היה גואל למה היה נותן הערכך? והלא היה מוסר להקדש גוף הדבר - לפיכך נ"ל כי המקדיש לא היה מוסר גוף הדבר שהקדיש, אבל היה מעכבו אצלו, והוא היה נזהר בו ונוהג בו מנהגי קדושה בלתי ידועים לנו; ודוגמא לזה מעשר שני שנקרא קדש (למטה פסוק ל' ול"א), והיה נאכל לבעלים בירושלים. והנה לא רצתה תורה שיהיה אדם מקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח בלתי שתמשך מזה שום תועלת לזולתו, כי אין רצון התורה שיחשוב אדם שעשה מעשה קדוש ורצוי לאלהיו (חוץ מהקרבנות, כגון שיתנדב עולה), אך אם אין מעשהו המוליד שום תועלת לזולתו, על כן צותה תורה שמיד כשהוא מקדיש דבר יתן לבית ה' ולכהנים את כסף מחירו, ואחר כן ישאר הדבר בידו בתורת קדושה. ואם אחרי כן ירצה להוציאו לחולין, אז יתן עוד חמישיתו ויגאלנו, וישתמש בו כרצונו.