שד"ל על ויקרא · פרק 27 · פסוק 27

ואם בבהמה הטמאה: מדבר במקדיש פטר חמור (כדעת ראב"ע ורנה"ו), ולפי שטתי ופדה בערכך ענינו שיתן הערך ככל שאר מקדיש, וכאן הוא צריך להוסיף חמישיתו עליו בלי שתהיה זו גאולה המוציאה אותו לחולין, כי החומש הזה אינו אלא להפקיע ממנו הקדושה שהוסיף עליו בשעה שהקדישו, ועל ידי נתינת הערכך והחומש פקעה ממנו אותה קדושה שניה, וחזר לקדושתו הראשונה, שהיא קדושת בכור, ואז אם לא יגאל, אם לא יפדהו בשה, אז ונמכר בערכך, הכהנים ימכרוהו לאחרים, והוא יפסיד ממונו, על דרך ואם לא תפדה וערפתו. ועדיין קשה לשון ואם לא יגאל כי סתם גאולה אינו אלא בכסף, והנותן שה פודה יקרא ולא גואל; ואולי בנדון זה הוא מצֻוֶה לגאול אותו לא בשה, אלא בהוספת החומש פעם שנית, ואם לא יגאל בחומש שני אז ונמכר בערכך. והנה כל זה שאמרתי שהיה ההקדש נשאר ביד המקדיש, והוא יה נוהג בו מנהגי קדושה, זה היה בבהמה הטמאה ובבית ובשדה, אבל בהמה טהורה היתה קרבה על גבי המזבח, ואדם שהקדישוהו ונתנו את ערכו נראה שלא היה עליו דין קדושה כלל, כי אין אדם משועבד לאדם, עד שיוכל ראובן להביא על שמעון חיוב מאיזה מן שיהיה, בלתי הסכמתו (טבת תר"ב).