הטור הארוך · ויקרא · פרק 5 · פסוק 15

והביא את אשמו לה'. כתב הרמב"ן שם הקרבן נקרא אשם כדכתיב בשקל הקדש לאשם אבל והביא את אשמו לה' האמור למעלה בקרבן עולה ויורד אין שם הקרבן אשם שהרי הוא חטאת דכתיב כשבה ושעירת עזים אחד לחטאת אלא פירוש אשמו כמו קרבנו ולא נתברר למה שם קרבן אחד חטאת ושם קרבן אחד אשם וכלם באים על חטא ונראה כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושהו יתחייב להיות שמם ואבד בו מלשון האשימם אלקים ויאשמו נאות מדבר והחטאת מורה על דבר שנטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא ואשם גזלות ואשם מצורע בעבור שבאים אף על המזיד קורא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר ואשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי ה' קורא הקרבן אשם כי החטא גדול ויתחייב להיות אשם בו וענין המצורע בעבור כי המצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד נקרא קרבנו הראשון אשם בעבור שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה והשני חטאת מכפר על שגגותיו וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין בו עונש כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספיקו יותר מודאי והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות האמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו יהיה שמם בעונו וזה פי' אשם הוא אשם אשם לה' לומר אף על פי שהקרבן בא על הספק אשם הוא כי אשם לה' היודע כל תעלומות ואם חטא לו יענישנו וכן למעלה והביא את אשמו בעבור שקאי גם על מזיד כגון שבועת העדות מזכיר בו שם אשם: