הטור הארוך · במדבר · פרק 21 · פסוק 1

וישמע הכנעני מלך ערד. פירש"י שזה הי' עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב אלא ששינה עצמו לדמות כנען וכו'. כתב הרמב"ן כי ערד ממלכי כנען הי' כמו שמצינו ביהושע מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות והוא יושב בנגב בארץ כנען ואין הכתוב קורא ארץ כנען סתם אלא הארץ שמעבר לירדן שנאמר ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והפסוק מזכיר לעולם שארץ סיחון ועוג נתן לשני המטות וחצי המטה והשאר כולם לקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה. ופי' הוא כי זה מלך ערד הי' יושב בנגב מעבר לירדן בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהוא מנגב ושמע כי באו בני ישראל לערבות מואב ויצא לקראתם ונלחם בם וזה טעם וישמע ולכך סיפר הכתוב והוא יושב בנגב בארץ כנען כי בא מארץ אחרת אל ישראל ונדרו נדר אם נתן תתן וגו'. וסיפר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונתנם בידם והם שלמו נדרם והרגו אותם עתה בימי משה שצוה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ונתנו שללם לאוצר בית ה' והשלים עוד לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם לארץ אחר מות יהושע לקיים את נדרם וקראו שם המקום חרמה כמו שנאמר בספר שופטים ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתיב וילך יהודה את שמעון ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא שם העיר חרמה וכתב אותו כאן על שם העתיד כדרך שכתוב בפרשת המן ויקח צנצנת וינחהו לפני העדות למשמרת אע"פ שלא הי' אלא עד אחר ארבעים שנה. גם נכון לפרש שהחרימו ישראל עתה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבואם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם העיר חרמה כי כשלימו את נדרם אשר נדרו אבותם ולכך אומר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתיב ויקרא את שם העיר חרמה. והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר ואת עריהם שיהי' לעתיד בבואם לארץ ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי על אתהם לא הי' צריך לפרש פשיטא שימיתו אותם במלחמה אלא הזכיר עריהם שנדבר עליהם לעתיד. וכן מוכח קרא דכתיב ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם והי' ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם אלא חיסר שם הכינויים לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם:

כי בא ישראל דרך האתרים. כתב הרמב"ן על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ וזה הכנעני שהי' יושב הנגב הכיר בהם וידע הדרך שבאו והלכו בה וכששמע שבאו בני ישראל הלך בזה הדרך עד שהגיע אליהם. ומה שדרשו רבותינו מה שמועה שמע לא דרשו מזה הפסוק שהרי מפורש השמועה והמלחמה שנלחם אלא דרשו מפסוק שאומר באלה מסעי וישמע הכנעני מלך ערד בבוא בני ישראל ולא הזכיר שם לא המלחמה ולא שום דבר על כן הוקשה למה הזכיר שם אותו הפסוק על כן דרשו שהשמועה היתה מיתת אהרן שהוזכרה שם תחלה:

וישב ממנו שבי. דרשו רבותינו אינו אלא שפחה אחת. וכתב הרמב"ן נתעוררו החכמים בזה כי מדעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק מפני שאמרו היש ה' בקרבנו ובשנייה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה אבל בכל מלחמת מצוה בימי משה לא נפקד מהם איש ולפי' פירשו הפסוק הזה וישב ממנו השבי הזה שהי' בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם בלשון בכור השבי שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו שבי אנשים או נשים וטף. ועל דרך הפשט ענין הכתוב לאמר כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה כי מפני שראו ישראל תחלה כי גבר כנעני נדרו הנדר להחרי' שללם לה' ושמע ה' בקולם. ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלקים ורצה שיהיה לחרם ע"כ הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימם לה':