הטור הארוך · ויקרא · פרק 19 · פסוק 19

בהמתך לא תרביע כלאים. כתב ר' אברהם סמך מצות כלאים כאן לומר אחר היותך קדוש שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם על כן כתב את חקותי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב עם שאינו מינו. וכתב רש"י שהם גזירת מלך. וכתב הרמב"ן לא הזכירו רבותינו שיהא הטעם נעלם ויצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אלא בלבישת שעטנז ולא בכלאי הכרם (והבהמה) ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך בלא טעם בשום מקום כי כל אמרות ה' גם החוקים הם גזרת מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנין בהם אלא מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלין אותם ליראת המלך וכן חוקי התורה הם הסודות אשר בתורה שאין העם לפי מחשבתם נהנין מהם אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים כי השם ברא המינין בעולם בכל בעלי הנפשות בצומחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם תולדות שיתקיימו המינים לעד כל זמן שירצה הקב"ה בקיום עולמו וציוה בכחם שימצאו למיניהם שנא' בכלם למינהו והמרכיב ב' מינין משנה ומכחש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם וגם המינין בבעלי חיים לא יולידו מין ממין שאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל וגם בצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פריים צומח אחרי כן לכן יש באיסורם גם שני הטעמים שהזכרנו. ופי' שדך לא תזרע כלאים שהוא מזהיר על ההרכבה לדעת רבותינו ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהי' כל גרעין ממנו כאלו הורכב מב' מינין ואסור לחרוש בשור וחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחד ויבואו לידי הרכבה. ויש מוסיפים עוד בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה כמו שאמר בבראשית רבה אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב הידעת חוקות שמים ולכך נאמר בהם את חוקותי תשמורו כי הם חוקות שמים:

ובגד כלאים שעטנז. כתב הרמב"ן טעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינים ואסר הרגילים לעשות מהם בגד. והרב כתב במורה הנבוכים כי טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרים בעלי הכשפים שבהן היו עושין כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאוד שיפעלו בו פעולתם הרעות לע"ז הרחיקה אותה התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם. מה שהביא רש"י פסוק לאסור לבדים אינו אלא אסמכת' שמן התורה אינו אסור אלא אם כן הצמר והפשתן כל אחד לבדו שוע וטווי ונוז דהיינו שזור ולאחר כן בשתי תכיפות ומטעם זה הוצרך להתיר כלאים בציצית ודלא כפרש"י שפי' שאינו כלאים עד שיהיה הפשתן והצמר שזור זה עם זה דא"כ לא היה צריך להתיר כלאים בציצית ומיהו בבכל אחד שוע טווי ונוז הוי כלאים אפי' אינו בגד כגון שקולע חוטין ועושה מהן חגורה. ולבדים שאינו אלא שוע אינן אסורין מן התורה אלא מדרבנן אסרו אותו אע"ג דליכא אלא חדא או שוע או טווי או נוז: