הטור הארוך · במדבר · פרק 22 · פסוק 22

ויחר אף אלקים כי הולך הוא. כתב ר"א אמר הגאון אם יטעון טוען אחר שאמר לו לא תלך עמהם איך אמר לו קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם. ולפי דעתי אין צורך כי טעמו כמו שלח לך אנשים כי השם אמר לישראל עלה רש והם (לא) האמינו רק אמרו נשלחה אנשים אז שאל משה את השם וכן זה מה צורך היה לו לומר ואדעה מה יוסיף השם דבר עמי רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך אתם רק השמר לך שלא תדבר אלא מה שאומר לך ע"כ. וכתב הרמב"ן וכל זה איננו שוה לי כי מה שאמר הגאון איננו כן כי השם אמר לו לא תלך עמהם ולא תאור את העם הנה מנעו מלילך שלא יקלל את העם ואיך התיר לו לילך עם שרים אחרי' ולא מנעו לילך בעבור חסרון כבוד השרים. ומה שאמר ר' אברהם איננו נכון שינחם אלקים וישיב דבריו בעבור עקשות השואל וחלילה שיענש השם בדבר אשר יתן רשות בו. והנכון בעיני כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא ולמה ילך עמהם אחר שלא יקללם והם לא חפצו בו לדבר אחר ובידוע כי בלעם הודיעם דברי אלקים אלא שבלק לא האמין והיה חושדו שעושה כן להרבות שכרו ובלעם ענה אותם כי אין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו אלא ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו ויעשה והשם אמר לו כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם ועתה חזרו אליך אם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצה בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתם תחלה קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה שפי' אם אצוה אותך שתברכם לא תירא מבלק וכן היה רצון השם מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג עמהם כאשר יצוה כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא הגוים והנה היה לבלעם להגיד כן לשרי בלק ולומר הרשה אותי לילך עמכם ועל מנת שלא אקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם היה אומר להם כן ודאי לא ירצו בו והיו מניחים אותו כי לא היו חפצים בו אלא כדי לקלל ומרוב חפצו לילך לא הודיעם זה אלא מיהר לילך עמהם כאילו רוצה להשלים חפצם על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאילו הודיעם לא היה הולך ועוד שיהיה בזה חילול השם כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל את העם והנה חזר בו ממה שאמר תחלה לא תאור את העם כפי מה שהגיד להם וכאשר יראו עוד שלא יקללם יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש: