רלב"ג ביאור המלות על התורה · במדבר · פרק 5 · פסוק 12

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שהיתה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם כי זאת הפרשה הוא להסיר הקטטה מהבית הנה שלום הבית קודם לשלום העם לפי מה שנתבאר בפילוסופיא המדינית ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר כמו שנבאר וזה ממנהג התורה במקומות רבים ולפי שבסוף העניין ביאר שהעניין הוא בספק אם נטמא אם לא נטמאה ולברר האמת ישקוה מי המרים המאררים הוא מבואר שצרך שיפורש זה המאמר באופן יסכים אל שיהיה העניין בספק אם נטמאת אם לט נטמאת והנה השטייה והמעילה היא לפי הנראה מזאת הפרשה שעברה על צואתו ונסתרה עם מי שקנא לה ואמר שלא תסתר עמו לחשדו אותה שתזנה עמו וזה מבואר מצד הוראת הגדר כי הרצון בקנוי הנזכר בזאת הפרש הוא מה שזכרנו והנה הקנוי צריך שיהיה ידוע על פי עדים שנאמר וקנא את אשתו ואולם בסתירה יספיק עד אחד שנאמר ועד אין בה והנה התנה בזה בזאת הפרשה תנאים רבים כי לא תשלם השקאתה מי המרים אם נפל אחד מהם. התנאי הראשון הוא שיהיה עניין מעילתה במה שמביא לחשוד שישכב איש אותה אבל אם עברה על צואתו בדברים אחרים אין להם רושם בזה לא ישקנה מי סוטה. והשני הוא שיהיה איש מי שקנא לה בעלה ממנו יתכן כי שישכב איש אותה שכתב זרע ולזה אם היה קטן או סריס או שקנא לה שלא תסתר עם בהמה לא ישקנה מי סוטה. הג' הוא שיהיה נעלם מעיני אישה אם שכב איש אותה אם לא שאם היה יודע בודאי שהיא טמאה או שהיא טהורה לא ישקנה מי סוטה. הרביעי הוא שתסתר עם מי שקנא לה זמן יתכן בו שנטמאה שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ואין הרצון בו שנטמאה ודאי שהרי יחוייב שיהיה הדבר בספק כמו שזכרנו אבל ירצה בזה שתסתר עמו שיעור טומאה. החמישי הוא שלא יהיה עד בה שנטמאה שאם העידו עדים שנטמאה בודאי אינה שותה וזהו אמרו ועד אין בה ואפשר שירצה בזה שאע"פ שאין שם עד שלם על הסתירה ר"ל שאין שם שני עדים אבל יש שם עד אחד הנה יביאה עד ההוא לשתות מי סוטה וזה כי עד האחד מביא לשבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה כ"ש בזה המקום שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה. הששי הוא שלא תהיה אנוסה וזה שאם נטמאה באונס אין צריך לומ' שאינה שותה שאפילו נטמאה ברצון אינה שותה כיון שנטמאה בודאי אבל אינה אסורה לבעלה מפני זה כיון שהיא אנוסה. ואולם אשת כהן אסורה לו אם נבעלה אפילו באונס כיון שבעלה בעילה אסורה כמו שנתבאר בפרשת אמור אל הכהנים. השביעי הוא שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו קודם זה באופן שנתבאר ונודע שכבר קנא לה וזה יהיה בשני דרכים האחד שיהיה קנויו לו בסבת חשד טומאה שיש לבעלה עליה. והב' הוא שיקנא לה מזולת שראה בה דבר יביאהו לחשוד אותה ולזה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא לא נטמאה ונסתרה אחר זה ונסתפק אם נטמאה אם לא נטמאה. וכבר ידענו שהקנוי הוא קודם לסתירה והוא סבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה כי כבר קרא המנחה מנחת קנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיותה שותה מפני הסתירה ואילו היה קנוי מאוחר לא יהיה הקנוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנוי אך תהיה הסתירה סבתו ולזאת הסבה גם כן אמר בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיות בכל זה. ויתבאר זה ביאור שלם ממה שאמ' או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שבזולת סבה אחרת קנא לה. ואם לא עשתה אחר הקנוי דבר למה תשתה ואין שם מה שיביא לחשוב בה שנטמאת והנה כשהיה הענין כן יביא האיש את אשתו אל הכה לברר הענין וכדי שישמע ה' ית' לקולו להראות ברור הענין כן יביא את קרבנה עשירית האפה והנה יהיה קרבנה קמח שעורים ולא סלת מצד גנות הפועל הזה רצתה התורה שיהיה קרבנה היותר פחות שאפשר. ולזה היתה מנחתה באה מן השעורים ומן הקמח שלהם לא מן הסלת והזהירה התורה שיוסר היופי מזאת המנחה ר"ל שלא תהיה בלולה בשמן ולא יתן אצלה לבונה כי היא אינה רק להזכיר עונה אם חטאה. ולזאת הסבה רצתה התורה שיתנו המים הקדושים אל כלי חרש להסיר הכבוד מזה העניין הנעשה בסוטה כדי ליסרה ומזה המקום למדנו כי כל הנעשה בזה העניין ראוי שיעשה בצד היותר מגונה שאפשר והנה יהיו המים קדושים בשיניחום תחלה בכלי שרת: