רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 34

וידבר יי אל משה במדבר סיני לאמר. דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בה המספר הנזכר בזה המקום וזה כי בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן כמו שנזכר בפרשת פקודי וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגלגולת כמו שנזכר שם לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים שנזכרים והנה היו או ו' מאות אל וג' אלפים ות"ק וחמשים וכן היה מספרם בזה המקום כמו שתמצא וזה ממה שיראה ממנו כי האנשי' הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרי' כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה וזה מורה על עוצם השגחה השם יתעלה בהם להחיותם הזמן האפשרי וזה שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי המספר מאד מאנשים הקרובים לששים שנה כי מה שיגיעו מזה המספר הם מעטי המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלוים ולא נהנו בקע לגלגלת למלאכת המשכן כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים ואולם כשהיה הראשון בזולת הלויים גם כן היה אפשר לפי מה שזכרנו וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים מהרבוי העצום שנתרבו שם במעט מהזמן. שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגומ'. אחשוב כי הרצון באמרו במספר שמות שהם מנו השמות לכל זכר ולא מנו האנשים בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל שבט לגלגלותם ומנו כל השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם ונמנו כל יוצא צבא כי הכונה היתה שילחמו עם שבע עממין ויכבשו הארץ ורצה השם ית' שיפקוד אותם כדי שיתברר להם הפלגת השגחת השם ית' כשיפקדו אחר המלחמה ולא יפקד מהם איש כמו שנמצא זה העניין במלחמת מדין אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה ונכלל תועלת שני והוא שכבר נתיחסו כלם על משפחותם לבית אבותם על ידי משה ואהרן שהיו נביאים.