רלב"ג ביאור המלות על התורה · בראשית · פרק 2 · פסוק 7

לנפש חיה ר"ל לנפש אשר ימצא בה החיות והקיום בעצמותה מה שאין כן בנפש שאר הב"ח כי היא ההיולאנית ולזה היא נפסדת בהפסד החומר ואולם נפש האדם היא נבדלת באופן מה כמו שביארנו בא' ממלחמות יי' ומזה הצד היה אפשר בה שתשאר קיימת בהפרדה מן החומ' ומפני זה תרגם אנקלוס ע"ה לנפש חיה לרוח ממללא הורה בזה שהו' תואר לנפש המדברת אשר בה האדם אדם ומזה הענין ג"כ באמרו כל אשר יקרא לו האד' נפש חיה הוא שמו וזה שמה שקרא אדם מהשמות אין הרצון בו קריאת השם לפי הסכמת הלשון לבד מזולת שיורה על מהות זה השם הנקרא בו אבל הרצון קריאת השם המורה על מהות דבר ודבר והשמות אשר זה עניינם הם הגדרים אמרו בב"ר בשעה שבא השם לברא אדם הראשון נמלך במלאכי השרת אמר להם נעשה אדם אמרו לו אדם זה מה טיבו אמ' להם חכמתו מרובה משלכם הביא לפניהם עוות ובהמות וחיות אמר להם חכמתו מרובה משלכם היבא לפניהם עופות ובהמות וחיות אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין העבירן לפני אדם ואמר לו זה מה שמו ואמר זה שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל וכו' כבר הורו לך שקריאת אלו השמות חכמה נפלאה ואם היתה קריאתם לפי הסכמת הלשון לד לא תהיה בזה חכמ' כי כבר היה יכול לקראת באיזה שם שירצה כאלו תאמר שכבר היה אפשר לו שיקרא לשור חמור ולחמור שור לפי הסכמתו ומה שהוא בזה התואר לא יהיה יחוד השם לנקרא בו חכמה אבל כאשר הנחנו השמות ההם על מהות הדברים הנקראים באלו השמות היה בזה מהחכמה מה שלא יעלם לאחד מבעלי העיון. ולזה יחסו ז"ל קריאת אלו השמות לחכמה נפלאה ואמ' שכל מה שיקרא האדם מהשמות כזה האופן יהיה השם ההוא נפש ימצא בה החיות בעצמותה כי השם ההוא הוא מושכל הדבר הנקרא בו ואלו המושכלות כשהגיעו לאדם הם נצחיו' כמו שביאר' בראשון ממלחמות יי'.