רלב"ג ביאור המלות על התורה · דברים · פרק 20 · פסוק 10

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. מגיד שקודם שילחמו עליה יחוייב שיקראו לה לשלום ואם יענו שהם רוצים להיות בשלום עם ישראל ויסכימו כל העיר לפתוח לישראל הנה כל העם הנמצא בה יהיו לישראל למס ויעבדו אותם וזה משותף למלחמת הרשות ולמלחמת המצות כמו שנתבאר בספר יהושע שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וגו' כי מאת יי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמ' למען החרימם וזה ראיה שאם היו משלימים לא היו חורגים אותם ולפי שאסור לישראל להניח עובד עבודה זרה בארצם שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למדנו שהוא מחוייב כשישלימו שיקבלו שלא לעבוד עבודה זרה ויקבלו עם זה כל המצות שנצטוו בני נח בהם כדי שיכנעו למצת שהם מחוייבים בהם והם שפיכות דמים ואבר מן החי ויתר המצות שהתבאר מהתורה שנתחייבו בהם כמו העריות והגזל כי עליהם היה המבול. ואמר אברהם ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו מגיד שכלם היו נשמרים מערכיות לפי דיניהם. ואולם ברכת יי' היא בכלל עבודה זרה ואין לך חטאה גדולה מזו וכן מחוייבים להושיב דיינין במקומותיהם ולהעמיד אלו הדינים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך וזה אי אפשר מזולת שופט וכשיקבלו עליהם זה צריך שיקבלו עליהם עם זה להיות לישראל למס ולעבדם שנאמ' והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך והנה ענין המס יכלול מס הגוף והממון כאמרו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית יי' ואת המלוא ואת חומת ירושלם ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד למדנו מזה שיש להכריחם לעשות עבודת המלך ולבנות חומה והבתים ומה שיצוו עליו או שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית יי' כמו שגזר יהושע לגבעונים ואולם מס הממון הוא שיתנו שנה בשנה סך מה והנה ימשך מענין העבודות שלא יהיו מושלים על ישראל וינהגו כמנהג העדים להיות שפלים לפני ישראל: