מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ירצה בזה כי מה שאמר כל אשר בתוכו הרצון בו שיהיה מיוחד לאכילת אדם שאם לא היה העניין כן הנה יהיה אמרו אשר יאכל לבטלה כי מה שהוא אכל הוא בלי ספק נאכל מפני שיאכלוה ב"ח מה ואמרו אשר יבא עליו מים למדנו שאין האכל מקבל טומאה אם לא יבא עליו מים וכן זכר זה שנית' בזרעים מפני היותם אבל אמר וכי יותן מים על זרע ונפל הנבלתם עליו טמא הוא לכם ולפי שאמר מים בזולת הידיעה הנה כל מים במשמע ולזה יהיו שאר המשקין אשר יזון בהם האדם ומציאות מאדיי גם כן מכשירין לקבל טומאת כמו הטל והיין והשמן והחלב והדבש והדם ולא יהיו מכשירין מי פירות אחרים זולתם לפי שאין מציאותם מאדיי ולא נזון בהם האדם לפי הנהוג ולזה אין להם שם מים כי אם בקשור הפרות ההם להם כאלו תאמר שהם יקראו מי תותים מי רמונים ואולם ששם מים יתכן שאמר על אלו המינין הוא מבואר ממה שזכרנו בפרשת בראשית כי הגשם הבלתי שומר תמונתו וחלקנו עליו שם מים ולזה תמצא שקראו רז"ל מיין הפרות מי פירות וראוי שנדע שההכשר לאוכל באחד מאלו המשקין לא יהיה כשהיה האכל מחובר לקרקע שאם היה הדבר כן לא היה צריך להתנות וכי יותן מים על זרע בעודו מחובר וכן לא יוכשר האכל במים אשר בקרקע כל זמן שלא נתלשו משם שנאמר אשר יבא עליו מים וכי יותן מים וראוי שתדע שהאכל לא יוכשר לקבל טומאה אם יבא עליו משקה סרוח ונבאש כי הוא יות' ראוי שיבטלהו מתורת אכל למיאוסו לא יקבל טומאה כלל משיכניסוהו בגדר קבול הטומאה ועוד שנאמר אשר יאכל ואין דרך לאכול אוכל בלול במשקה נבאש ומוסרח ואולם שהדם מזון נמצא לאדם הנה זה מבואר מאד שהאכל לא יוזן ממנו האדם אלא באמצעות התהפכו לדם וכבר התבאר שאלו המשקין שיהיו מכשירין האוכלין הם נאותים להזון במה שנתן מהסבה בזה אצל נתינתנו הסבות באלו הטמאות וראוי שנדע שהאכל יקבל טומאה בכל שהוא שנאמר מכל האוכל אשר יאכל. כל זרע אפילו גרגיר זרע וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. וירצה בזה כל משקה שיהיה דרך האדם לשתותו והוציא בזה מזה דין המשקה הנבאש והמשקה שמציאותו מעטי כגון מי פרות שאלו אינם מקבלין טומאה ואמר בכל כלי שהמים שלא היו בכלי כמו מי מקוה ומי מעיין אף על פי שנגע בהם הכלי הטמא או הנבלה והשרץ לא יטמאו כמו שאמר אחר זה אך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא ר"ל כל אוכל מוכשר לקבל טומאה ומשקה מהמשקין שכלל בפסוק הקודם אם יפול עליו מגבלת השרצים האלו יטמא ולמדנו מזה שאינם מטמאין אחרים אף על פי שנטמאו בנבלה עצמה אך דינם כשנטמאו בנבלה עצמה כמו דינן שנטמאו בולד הטומאה או ירצה בזה והוא יותר נאות שאע"פ שנתבאר במשקין שמחובר לקרקע לא יקבל טומאה אין העניין כן בכלי חרש כי התנור והכירים שהם מחרס אף על פי שהם דבקים לקרקע הם טמאים מאוירם בנבלת השרץ כמו הענין בשאר כלי חרס ואיך שהיה הנה הדין שהוצאנו מהפירוש הראשון שהוא צודק והוא יתבאר ממה שאמר אחר זה וכי יותן מים על זרה ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם ולא זכרה התורה שיהיה זה הזרע הטמא מטמא אחרים ולזה יתבאר שאליו תכלה הטמאה וכן העניין במשקין כי טומאתם שוה לפי מה שהתבאר בזה המקום:
קריאה במקור
רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 11 · פסוק 34
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Ralbag on Torah, Venice, 1547
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001076606
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 3286abf88ac944aa57787edc617599b55451a70b46f8237b305c4d79a3bbb819