רלב"ג ביאור המלות על התורה · שמות · פרק 12 · פסוק 8

צלי אש. הוא הצלוי באש בעצמו לא הצלוי בדבר שהוחם באש כמו התנור ומה שידמה לו מהדברים שהוחמו באש:

ומצות על מרורים יאכלוהו. ראוי שתדע כי מצה הוא הלחם שלא נתחמץ הנעשה מחמשת מיני תבואה אשר אפשר בהם החמוץ והם חטה ושערה ושיון וכוסמת ושבולת שועל. וזה כי המצה הוא מה שנעדר ממנו החמוץ ולזה לא תהיה אלא במה שאפשר בו החמוץ ואלו המינים שזכרנו הם לבדם באים לידי חמוץ כמו שהתבאר לרז"ל. ומרורים. הם עשבים מרים כמו החזרת והכרפס ומה שידמה להם והנה המצוה היתה שיאכלו עם הפסח מצה ומרור וכבר ביארו ז"ל במכילתא שאין מצות מצה ומרור מעכב' מצות אכילת הבשר ר"ל שאם לא היה לו מצה ומרור לא ימנע מפני זה אכילת הפסח כי המצוה היא אכילת הפסח והמצה והמרור טפלים לה. והנה לזה אמרה התורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ואחר כן ביארה התנאים אשר תשלם בהם זאת האכילה. ר"ל שיהיה צלי אש ושיאכל על מצות ומרורים ואלו היה אכילת המצה והמרור מצוה בפני עצמה היה אומר ומצות על מרורים יאכלו לא יאכלוהו שהוא שב אל הבשר שזכר בראש הפסוק וזה מבואר בנפשו וידמה שתהיה הסבה בשלא תהיה מצות מצה ומרור מעכבת מצות אכילת פסח לפי שמצות מצה ומרור לא היתה מכוונת כי אם להעיר על החפזון כמו שנבאר וזה היה מיוחד יותר בפסח מצרים כמו הענין במה שאמר מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם שלא היה נוהג כי אם בפסח מצרים. ואולם אכילת הבשר בתואר שזכר היתה מכונת להוציאם מאמונת המצרים ולזה אין ראוי שתהיה מצות מצה ומרור מעכבת אותה: