רלב"ג ביאור המלות על התורה · במדבר · פרק 5 · פסוק 2

צו את בני ישראל וישלחו מן החנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אחר שסדר עניין המחנה במה שיישיר אל השלמות והטוב זכר מה שיסיר ממנו הרע והפסד הסדר וכבר ביארנו בספר ויקרא התועלת המגיע מעניין הטמאות על מדרגותיהם וזכר תחלה שלוחם מן המחנה על מדרגותיהם והתחיל מהחמור וסיים בקל וזה כי הצרוע ישולח חוץ למחנה ישראל כמו שקדם להיות עניין טומאתו יותר רב ההפסד. ולזה אמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואולם הטמא מת אין שלוחו כי אם חוץ למחנה שכינה להיות עניינו מעטי ההפסד ואמנם היה זה להעיר על מה שזכרנו בספר ויקרא מענייני הטומאות ולזה מצאנו שגם המת אפשר שיכנס במחנה לויה שנאמ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו ולפי שממחנה אח צוה לשלח אלו הטמאים בכללם ואין שם מחנה יחייבנו כולם לצאת חוץ זולת מחנה שכינה. הנה הוא מבואר שהמחנה הנזכר בזה המקום הוא מחנה שכינה וזה גם כן דבר למד מעניינו כי הדברים היו קודם זה בעניין זה המחנה בעבודת בני קהת ובני גרשון ובני מררי והנה זה השלוח ממחנה שכינה הוא מצות עשה ולא הבדיל באלו הטמאות בין זכר לנקבה ובין קטון לגדול וזה אמרו מזכר עד נקבה תשלחו מחוץ למחנה והוא מבואר שהאנדרוגינוס הוא נכלל בזה וכל שכן הטומטום וזה מבואר מעצם אלו הטמאו' ומהלשון הנזכר בזה המקו' וזה כי האנדרוגינוס אם היה כמו ממוצע בין הזכר והנקבה הנה הוא נכלל במה שאמר מזכר ועד נקבה תשלחו כי הזכר והנקבה הם הקצוות והוא מה שביניהם והנה מההדרגה הנזכרת בזה המקו' בעניין אלו הטמאו' למדנו שהזב ישולח חוץ למחנה לויה וזה כי המצורע שזכר ראשונה יחוייב שישולח חוץ לשלש מחנות והטמא מת שזכר באחרונה לא ישולח כי אם חוץ למחנה שכינה הנה יחוייב שיהיה האמצעי ביניהם כיצד טומאתו שהיא יותר קלה מטומאת צרעת ויותר חמורה מטומאת טמא מת ואמרו לא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם הוא אזהרה לגדולים שהם טמאים שלא יטמאו המחנה שולחו ממנו אלו הטמאים בכללם והוא המקדש: