רלב"ג ביאור המלות על התורה · במדבר · פרק 19 · פסוק 18

ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. לפי שלא התנה באזוב שלא יהיה בו מלאכה נעשית כמו שהתנה במים למדנו שאחר זה לא תהיה המלאכה שיעשו הבעלים פוסלת מי נדה אפילו בגוף האזוב לא תהיה המלאכה פוסלת וג"כ לפי שבדיל זאת המלאכה מהאחרת למדנו שאחר שנתקדשו המים באפר אין המלאכה שיעשו הבעלים קודם ההזאה פוסלת המים ההם אלא שהוא מבואר שוא צריך שלא יעשה מלאכה בגוף המים ההם כי הכתוב קראם מי נדה שלא ישתמש בהם אלא לזה התכלית כדי שלא יסור שם נדה מהם וצריך ג"כ שיהיו מי נדה נשמרים שנאמר למשמרת למי נדה וזה שאם היה זה אפר צריך שמור בעבור תכלית שיהיו ממנו מי נדה כ"ש שמי נדה צריכין שימור ועוד שהרי יש בהם אפר שהוא צריך שימור ומזה המקום יתבאר שאם לא הונחו מי נדה במקום טהור הרי הן פסולין ואע"פ שהיו בתך כי חרס מוקף צמיד פיל כמו הענין באפר והנה האזוב הוא הנקרא אזוב בלי שום לווי לא אזוביון ולא אזוב מדברי והדומה להם ומה שהתנה שיהיה הטובל האזוב במי' אשר טהור הנה אמר זה להוציא את האשה שנכללה במעשי' הקודמים ולפי שלא בא להוציא את הקטן שב לתאר אותו שנית בזולת מלת איש ואמר והזה הטהור על הטמא ולזה צריך בקטן שיהיה בן דעת כי ההזאה צריכה כונה שיהיה בעבור הטמא וזאת לא תשלם בקטן שאינו בן דעת כבר בארנו שמלת טהור תאמר בענייני הפרה במי שהו' טהור למעשר שני אע"פ שהו' טמא לתרומ' והנה הוצרכה התורה להזכיר בזה המקו' זה התנאי כי אולי יחשב חושב שלא יצטרך זה לפי שמי חטאת אין מטמאין כמו שיזכור אחר זה ועוד שלולי זה התנאי היינו אומרים שהטהור שהזה הוא טמא ולזה למדתנו התורה שהנוגע במי חטאת לצורך הזאת אינו טמא שנאמר ולקח אזוב וטבל במים איש טהור ואומר והזה הטהור על הטמא ללמדנו שמפני הזותו על הטמא לא נטמא וראוי שתדע שלא יחויב במקדש המים באפשר שיהיה הוא המזה כי התורה שמה זה העניין מלאכה אחרת ולזה אמרה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלי' ועל הנפשות אשר היו שם למדנו מזה שאף על פי שיטמא האהל הנה הוא מביא הטומאה בכל מה שתחתיו ואף עלפי שאינו חוצץ בפני הטומאה ולמדנו מזה שאינו צריך על כל הזאה טבילה אבל בטבילה אחת יזה על דברים רבים זה אחר זה מה שהתמיד האזוב להיות בו מים להזות ולמדנו מזה גם כן שבהזאה אחת יוכל להזות על דברים רבים אך שיוזה על כל אחד מהם שנאמר ועל כל הכים ועל הנפשות. וצריך שתהיה ההזאה בקצת הנגלה משטח הטמא לא מבית הסתרים שנאמר על האהל ועל כל הנפשות לא בתוכם ולמדנו מאמרו ועל הנפשות אשר היו שם כי גם הקטנים יטמאו בזאת הטומאה ולמדנו גם כן שצריך שיוכין להזות על הטמאים שהוא מזה עליהם כי לא אמרה והזה על הטמאים אבל אמרה והזה על האהל לבאר שצריך שיכוין להזו' על האהל ועל כל דבר שיזה עליו ומזה יתבאר שצריך שתהיה ההזאה במי שמזה עליו מכח המזה לא מכח כחו ולזה אם הזה על האחד ונטפו המים על השני הזאתו פסולה וצריך גם כן שתהיה ההזאה מהאזוב לא מיד המזה ולא מחוט הנאבד בו:

ועל הנגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. הנה הקדים העצם לחלל כי העצים אינו אבר והחלל הוא אבר שלם שיש בו בשר גידין ועצמות ואחר כן זכר המת שהוא כלל הגוף והנה עלה בזה בהדרגה מהקטן אל הגדו' ולפי שעניין הנגיעה בקבר הוא בלי מתיחסת לנגיעה בעצם או בכלל או במת כי היא אינה נגיעה במת ולא בחלק ממנו אבל נגיעה אהל סתום אשר בו כלל המת הנה לזאת סבה לא זכר אתו קודם המת: