רלב"ג ביאור המלות על התורה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 14

לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. למדנו מזה שהוא ראוי שיהיה הכהן ראוי בשעת זריקת הדם רוצה לומר שאם היה הכהן טהור בשעת קבלת הדם או הולכתו ואינו טהור בשעת זריקה אינו חולק בלחמי תודה עם אנשי בית אב. והנה הרצון באמרנו הזורק הראוי לזרוק מצד הזמן והם אנשי בית אב של אתו היום ובשר זבח תודה שלמיו ביום קרבנו יאכל ראוי שנדע שאין הכוונה בזה שיאכל קדם בא הלילה שכבר אמר אחר זה לא יניח ממנו עד בקר ואמנם הכוונה בו תוך יום אחד מעת הקרבתו ולא יהיה זה ג"כ מעת לעת אבל יהיה גבול אכילתו עד סוף הלילה והסבה כי אז יהיה הבשר יותר נבחר ממה שיהיה כשיעבור זה הזמן ובאר זה התורה בקצת קדשים קלים ולמדנו מזה שכן הדין בקדשי הקדשים רוצה לומר שאין נאכלים כי אם עד בקר הבא ראשון כי אם הקפידה בזה התורה עם היותר מהקדשים קלים כל שכן שתקפיד בזה בקדשי הקדשים ולפי שאין ממנהג האנשים לאכול בלילה אחר חצי הלילה הנה ראוי שיאכלם קדם עבור חצות הלילה אלא שלא יפסל בנותר עד יעבור הלילה. ואחשוב שקרבן זבח תודה בא על עניין נתינת הודאה לשם במה שהשפיע מהטובות. ולזה נקרא תודה. ולזה תמצא כשיוסיפו על העיר שיקדו התוספת ההוא בב' תודות. לפי מה שהתבאר קצת באור מעזרא ובתודות ההם היו אומרים ארוממך יי' כי דלותני שהוא ענין הודאה על הטובות שהשפיע וידמה כשיסמך על זבח התודה היה אומר בו וודוי הודאה לשם יתעלה כי זה הקרבן לא היה בא על עון: