אדרת אליהו · במדבר · פרק 19 · פסוק 14

אדם כי ימות באהל. דווקא אדם מטמא באהל וזהו שאמרו חמור מכולם המת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין:

כי ימות. שאין מטמא באהל עד שימות:

כל הבא אל האהל. היינו שבא לאחר מיתה:

וכל אשר באהל. שהיו שם בשעת מיתה:

כל הבא אל האהל. דהיינו אדם שבא שם:

וכל אשר באהל. היינו כלים ושאר דברים:

הבא אל האהל. דווקא שבא לתוך האהל אז נטמא אבל כשנגע באהל אין טמא רק בית סתום או קבר סתום מטמא כל סביביו אבל לא פתוח:

הבא אל האהל. הם דברים המביאים את הטומאה ודווקא אם הם באהל אבל לא כשחוצץ בפני הטומאה ואף שהאהל הוא טמא בעצמו כמו שיבואר להלן אעפ״כ חוצץ אבל שאר דברים חוץ מאהל כל דבר הטמא אין חוצץ אבל באהל אינו כן מדכתיב כל אשר באהל דווקא:

יטמא שבעת ימים. לימד על טומאת אהל שטמא ז' ימים וכן כתיב בטומאת מגע שבעת ימים ובטומאת משא אין כתיב בפרשה זו כלל טומאת ז' ימים ונכתב בפ' מטות כל הרג נפש וכל נגע בחלל דאין מובן כל הורג נפש וכי אין זה נוגע בחלל אלא ע״כ הורג נפש אף שלא נגע דהיינו שהרגו בדבר אחר ואף בעץ אם המיתי טמא ואף שלא נגע בחרב דהיינו שכרוך על החרב שום דבר או שהרגו בפשוטי כלי עץ ג״כ טמא וזהו מטעם משא לפי כשהרגו בוודאי הסיטו מעט וטמא מחמת משא. וכל אשר באהל. לרבות הן הבא אל האהל דהיינו אדם והן אשר באהל דהיינו כלים כמו שכתוב למעלה סיים בדין מביאין את הטומאה וחוצץ וכן וכל אשר יגע מרבה בין אדם ובין כלים: