שפתי חכמים · ויקרא · פרק 10 · פסוק 19

אין לשון דבור אלא ל' עז. פירוש, היכא דלא כתיב אחריו לאמר כמו שפירש"י בפרשת וארא. א"נ כשיבא הדבור במקום פרטי כמו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו וגו', הי' צריך לומר ויאמר, מאחר שהוא דבור פרטי, אף כאן היה לו לומר ויאמר אהרן וגו', כיון שהוא דבור פרטי. הרא"ם. והיא היא מה שכתבתי בפרשת וארא:

אלא. פירוש, לאיזה צורך הוצרך לומר הן היום הקריבו וכו', היה די בותקראנה אותי כאלה ואכלתי וגו', אלא ה"ק, א"ל משה שמא זרקתם דמה אוננים אחר מיתת אחיכם והאונן שעבד חילל, ולפיכך לא אכלתם. שמשה לא ראה מעשיהם מטרדתו עם השכינה באותו יום, וחשש שמא מצאו דם שעיר הזה שלא נזרק עדין וזרקוהו. והשיב אהרן, וכי הם הקריבו שהם הדיוטות עד שיחשבו שנפסלה, אני הקרבתי שעלי מוטל דכתיב קרב אל המזבח, וכ"ג מקריב אונן. ונו"ן של הן היום במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה. הרא"ם האריך ואני קצרתי: [נח"י] כתב הרא"ם אע"פ שההקרבה קלה מן האכילה שהרי כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל באנינות, וכאן הותר לו אפילו לאכול באנינות, ומכ"ש להקריב, מ"מ אמר להם שמא טעיתם וחשבתם כו'. וקשה, דאם כדבריו כן הוא שהקרבה קלה והותרה, א"כ למה השיב אהרן וכי הם הקריבו, דמשמע שאלו הם הקריבו היה פסול מצד ההקרבה, עדיפא מזה ה"ל להשיב וכי היום פסולה והלא הותרה, אלא שלכך נשרפה ותקראנה אותי כאלה ואין לה אוכלים, שיש חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות. ולכן נראה לי הדברים כפשטן, שהאונן שעבד חלל ממש ואהרן הורה כמו שהדין הוא לדורות, והק"ו איכא למיפרך דשאני היתר אכילה כאן כדי שלא יבואו הקדשים לידי נותר, שהרי לא היו כהנים אחרים בעולם רק אלו ואלו אוננים, משא"כ ההקרבה, שהרי אפשר בכ"ג נשארה באיסורה, אבל האכילה א"א שכ"ג לבדו לאכול הכל ויבא לידי נותר, ומזה הטעם נמי הדין כן לדורות, כ"ג מקריב אונן, לפי שיש הרבה עבודות שאינן כשרים אלא בו, אבל האכילה שכל הכהנים כשרים לאכול לפיכך אינו אוכל, אבל לא שאיסור אכילה חמירא מאיסור ההקרבה, ואין כאן ק"ו: הג"א פירש כי העבודה חמורה מאכילה, כי מצינו בעל מום אוכל בקדשים ופסול לעבודה, א"כ אין ללמוד ק"ו מה אכילה החמורה שאסור לכ"ג באנינות הותרה לבני אהרן באנינות, עבודה הקלה שהותרה לכ"ג באנינות אינו דין שהותרה לבני אהרן באנינות, דהא איכא למימר מה לאכילה שהותרה לבעל מום:

ואם אכלתי. [קצ"מ] פירוש, ואכלתי משמע שכבר אכלו, וזה אינו שהרי כבר נשרף:

מותר שאין אונן. וא"ת הא תשובה זו אינה אלא למאן דאמר משום טומאה שנגעה בו נשרף, דאי משום אנינות כ"ש קשה למה שרפו אותו, היה להם להמתין עד הלילה, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל, א"כ מאי נ"מ שהשיב לו אנינות היום אסור ולא לילה כיון שנשרף משום טומאה שנגעה בה, מה תשובה השיב בזה, וי"ל בדוחק כי משה לא היה חוקר על זה דלמא טומאה נגעה בהו, כי לפי סברתו שהי' להם לאכול מיד א"כ בודאי הי' נשמר מליגע בטומאה בשעה קלה שהיא מזריקת הדם עד שעת אכילה, כי מסתמא מיד יאכלוהו אותם כי זריזים מקדימים למצות, והשיב לו אהרן היום כלומר אנינות היום אסור, והוכרחו להניחו עד הלילה ואפשר נגעה בו טומאה ונשרף: