שפתי חכמים · ויקרא · פרק 10 · פסוק 20

הודה ולא בוש. [ד"ד] קשה היאך מרומז בפסוק שהודה בל' שמעתי, דלמא הודה בל' לא שמעתי. וי"ל דוישמע משה הוא יתור לשון, דפשיטא ששמע דהא דבר עמו, אלא ה"ק דמשום וישמע משה כבר הוטב אח"כ בעיניו דברי אהרן, אלא ששכח מה ששמע: וקשה לדבריו, דלא היל"ל וישמע אלא ומשה שמע דהוא לשון עבר, והי' פירושו בשביל ששמע כבר, לפיכך וייטב בעיניו. וע"ק לדבריו היה להרשים רש"י וישמע ולא וייטב בעיניו. ונראה דודאי לשון הפסוק הוא מהופך, וגם וישמע הוא מיותר, והל"ל רק וייטב בעיני משה, ואף שממלת וישמע מרומז שמיעה וכמו שמשמע בתרגום יונתן וע"ש, מ"מ יש לדקדק דהיל"ל וישמע וייטב בעיני משה, אבל השתא וייטב בעיניו לא קאי אמשה לבד, רק שבא לרמז שיש לפרש וייטב בעיניו ר"ל בעיני אהרן, דאחת דבר אלקים ושתים זו שמענו, וכיון דוישמע בא להורות אשמיעה ודאי הודה ששמע ושכח, לפיכך וייטב בעיניו, ר"ל גם בעיני אהרן ששמח, דכיון בדעתו לדעת המקום, ודו"ק נלי"ט יש מקשים דכאן משמע דהוי טפי בושה אם יאמר שכחתי ממה שיאמר לא שמעתי, ובשבת דף קי"ט אמר ר' קטינא אפי' בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקה מהם אנשי אמנה דכתיב ובביתי אין לחם ושמלה דהיינו תורה, ולא אמר גמירנא ושכחנא, דקשה דלמא אינו ר"ל גמירנא ושכחנא דהוא בוש' גדול. ולק"מ דשם קאי על כלל התורה שאינו יודע כלל ממנה, בזה הוא גנאי גדול באומר שמעולם לא גמיר שום תורה, והיה לו לומר עשיתי את שלי ולמדתי, אלא שנשכח ממני מאיזו סיבה, משא"כ כאן דקאי על דבר א' טפי ניחא ליה לומר הרבה תורה למדתי אלא דבר א' לא למדתי עדיין, ועוד י"ל דהיאך אפשר לו לומר לא שמעתי דא"כ אהרן מנ"ל דאם משה לא שמע, ושבח של משה הוא זה דכל דבר שיש לו שני סברות להיתר ולאיסור ודרך בני אדם לומר תחלה סברא זו ואחר זמן יכול לחזור מסברא הראשונה שהוא נראה לו שהוא מסתבר טפי, וע"כ אין בושה בחזרה, וע"כ אם אמר לא שמעתי אלא שסברתי היתה להיתר, אלא שאהרן הקשה לו כיון שיש סברא להיפך מנא לך להקל, א"כ לא היה בושה גדולה כ"כ, אלא עכשיו ששמע לאיסור ושכח והורה להיתר מכח סברא, ועכשיו נזכר ששמע לאיסור בפירוש, יש בירור עכשיו שסברתו הוא שקר, ובזה יש בושה גדולה, וא"כ מההוא דשבק לק"מ ששם אינו שייך לומר שתלה בסברא ויש בושה מזה: