שפתי חכמים · ויקרא · פרק 10 · פסוק 12

על עון עגל. וא"ת והא לעיל מביא רש"י פלוגתא דתנאים דלחד משום שהורו הוראה בפני רבן, ולחד מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. וי"ל דהא והא גרמא, אי הוי מעשה עגל לחוד למה המתין עד עכשיו. אי נמי למה המית נדב ואביהוא ולא אלעזר ואיתמר. אלא ודאי תלוי נמי בעון אחר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואי הוי טעם אחרון לחוד הייתי אומר אין עונשים בלא אזהרה, לכך צריך נמי עון העגל דיש בו אזהרה:

ואתפלל גם. גם לרבות הבנים:

וקדשים אסורים לאונן. דאל"כ למה הוצרך לומר להם זה, הרי כבר נאמר בפ' צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. רא"ם:

מנחת שמיני. השנים עשר נשיאים התחילו להקריב קרבנם ונחשון הי' הראשון אע"ג דהי' נמי שעיר ראש חודש והיו שלשה שעירים. מ"מ לא רצה רש"י לפרש שעיר ר"ח, לפי שעל אותו מנחה לא צוה לו משה לאכול כמו שמשמע בסוף, שאהרן אמר למשה אם שמעת בקדשי שעה וכו', ומשה הודה לדבריו, ומשמע שלא אמר בתחילה בהדיא לאכלו:

מה ת"ל. וא"ת לעיל נמי למה לא מפרש קחו את המנחה מה ת"ל, לפי שהוא וכו' ולמה הוצרך לפרש אע"פ שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן. ועוד קשה בסמוך שמפרש כי כן צויתי באנינות יאכלוה, דילמא כי כן צויתי שיאכלו את המנחה מצות. וי"ל כי כן צויתי משמע חידוש, אע"פ שאין הדין כן בשאר מנחות, ואי קאי אמה שאכלו את המנחה מצות, זה פשיטא הוא דכל מנחה אוכלים אותה מצות. לכך הוצרך לפרש באנינות יאכלוה, ולכך הוצרך נמי לפרש לעיל קחו את המנחה, ואע"פ שאתם אוננים וכו', משום דכי כן צויתי קאי עליו, אבל אי הוה מפרש לעיל לפי שהוא מנחת צבור וכו' לא שייך לכתוב כי כן צויתי משום דבצווי לחודיה שצוה להם במנחה שגם בזו המנחה תנהוג בה כמנהג המנחה הי' די, למה חזר ואמר כי כן צויתי, אלא ע"כ בעד אנינות צוה, שהוא סותר מה שקדם, שאונן אסור לאכול קדשים: