שפתי חכמים · בראשית · פרק 3 · פסוק 4

דחפה כו'. דאל"כ היאך האמינה לו במה שאמרה לא תמותו ולא עמדה להכחישה:

כך אין מיתה כו'. ותימה והלא עדיין היתה יכולה למות שהרי היום גדול עדיין והקב"ה אמר ביום אכלך ממנו מות תמות. ויש עוד להקשות אם על הנגיעה ימותו כ"ש על האכילה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה וא"כ למה לה למימר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ונראה דה"פ על האכילה ימותו ועל הנגיעה יפלו בחולה מיד ואחר כך יהיה הולך ופוחת וימות גם כן באותו יום ואם כן כשראתה שלא חלתה על הנגיעה ודאי לא תמות עוד: ויש מקשים מאי ראיה הוא זה לנחש שדחפה את האשה עד שנגעה בעץ ולא מתה הא באמת לא הוזהרו אלא על אכילה ולא על הנגיעה והאשה עצמה למה לא יראה לנפשה כיון שהיא ידעה בעצמה שלא צוה השם כי אם על האכילה לבד וע"ק מאי דעתה דאשה שהוסיפה לומר על הציווי וי"ל הציווי אל האדם ולא אל חוה אך אדם ציוה לחוה ובשעת ציוה לחוה הזהירה גם על הנגיעה כי ידע שנשים דעתן קלות הם והאשה סברה באמת שהש"י ציוה גם על הנגיעה ומה שפרש"י הוסיפה על הציווי והא לפי מה שצוה לה אדם בשם הקב"ה לא הוסיפה כלום אעפ"כ לא היה לה להשיב לנחש יותר ממה ששאלה ממנה שהוא לא שאלה אותה אלא על אכילה ולא על הנגיעה וא"כ כשראתה האשה שלא מתה בנגיעה לפי סברתה וציוויה מן בעלה אז לקחה גם מן הפרי ואכלה ודו"ק: ויש מקשים עוד מה ראייה היא מן הנגיעה על אכילה בשלמא הנגיעה היה באונס שהוא דחפה אותה עד שנגעה אבל האכילה יהיה ברצון. וי"ל דהאשה סברה שהעץ הוא כמו סם המות שכל מי שיאכל ממנו הוא ימות כמו מי שיאכל עץ החיים שהפרי עצמו הוא הנותן בו חיים כך הפרי זה הוא סם המות ולכך אמרה לא תגעו בו כי הוא מושג בחוש שיש סם המות חריפות שאף בנגיעה ממית וסברה האשה זה הפרי כן ומשום הכי דחפה אותה הנחש ואמרה כשם שאין מיתה וכו'. [מצאתי]: הקושיא מפורסמת למה חוה הטעתה את עצמה הלא ידעה האמת שהיא הוסיפה איסור הנגיעה מדעתה ולכן לא מתה. אלא י"ל שסברה חוה מה שהקב"ה צוה על האכילה סברה שגם הנגיעה היא בכלל אכילה כמו שמצינו בפסוק (ויקרא יב ד) בכל קדש לא תגע שפירושו אכילה. [נח"י]: