שפתי חכמים · ויקרא · פרק 7 · פסוק 19

שלמים. לאפוקי של פיגול הסמוך לו, שהוא אינו נאכל אף בלא נגיעת טומאה:

אבר שיצא מקצתו. פירוש, שיצא חוץ לעזרה או קדשים קלים חוץ לחומות ירושלים, דהיוצא אסור באכילה משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו, והפנימי מותר אף על פי שנוגע בחיצון, ולא אמרינן הנוגע בטמא טמא, וכן לנפסל, דהאי והבשר השני לרבות בא, דהל"ל כל טהור יאכל בשר ותו לא, מאי והבשר, אלא לרבות שזה מותר:

לכך. וא"ת ל"ל קרא, תיפוק ליה מדאיצטריך למיכתב גבי פסח דאינו נאכל אלא למנויו דהיינו בעלים, מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל אדם, דאל"כ שאינן נאכלים אלא לבעלים, פסח דכתב רחמנא דאינו נאכל אלא לבעלים ל"ל, השתא נילוף משלמים שהם קלים שנאכלין לב' ימים ובכל מאכל אפ"ה אינן נאכלין אלא לבעלים, פסח החמור שאינו נאכל אלא ליום ולילה ואינו נאכל אלא צלי לא כ"ש. וי"ל, דאי לאו קרא ה"א שאר שלמים אינן נאכלין אלא לבעלים, וקרא דפסח צריכא לגופיה, דאין נקראים בעלים אלא שנמנו עליו קודם שחיטתו, אבל אחר שחיטתו לא, לאפוקי שאר שלמים, אפילו נשתתפו בו אפילו אחר שחיטתו מותרין לאוכלן, אבל בלא שיתוף לא, מש"ה איצטריך קרא, נ"ל. והרא"ם תירץ, דאי לאו קרא דכל טהור וגו' הוי קשה קראי אהדדי, כתיב בפסח תכוסו על השה, מלמד שאין הפסח נאכל אלא לבעלים, הא שלמים נאכלים אף שאינן בעלים, דאי לבעלים דוקא תיתי פסח מק"ו דשלמים כדלעיל, וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל, דמשמע דשלמים אינן נאכלים אלא לבעלים, מש"ה כתב רחמנא קרא דכל טהור וגו' ללמד דקרא דוהבשר וגו' לאו דוקא בעלים אלא כל טהור אף שאינן בעלים: