שפתי חכמים · בראשית · פרק 37 · פסוק 10

לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם. וקשה למה בחלום הראשון לא ספר אותו לאביו וי"ל שיוסף היה יודע כי רוב החלומות הולכים אחר הפה וכיון שאחיו פתרו אותו לטובה מ"ה לא רצה לספר אותו לאביו אבל בחלום השני שלא פתרו לו אחיו כלום שלא רצו לפטור אותו לטובה כי גם הם הרגישו הדבר דמ"ה אומר להם חלומותיו כדי שיפתרו לו לטובה הוצרך לספר אותו לאביו כדי לפתור לו וכן עשה וגער בו כדי שלא יטילו אחיו שנאה עליו. [מהרש"ל]:

לפי שהיה מטיל שנאה עליו. ר"ל יוסף היה מטיל שנאה על עצמו לכך גער בו ולא משום שהוקשה בעיניו אם החלום יהיה אמת שהרי אחריו כתיב ואביו שמר את הדבר:

והוא לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו. וא"ת מנ"ל דלמא לעולם היה יודע והא דקא מתמה היינו טעמא כדפירש רש"י לעיל כבר שלא יטילו קנאה עליו: והרא"ם כתב אבל יש לתמוה למה גבי הדברים מגיעים לבלהה אמרו שיעקב לא היה יודע זה שאילו היה יודע זה לא היה אומר והלא אמך מתה כי היה לו לחוש שמא ירגישו בניו ואילו לגבי אין חלום בלא דברים בטלים לא פחד שמא ידעו גם בניו שאין חלום בלא דברים בטלים ויאמרו שאין דבר יעקב אלא דרך תחבולה בעלמא ודו"ק. ומהרש"ל תירץ דא"כ דהיה יעקב יודע שהדברים מגיעים אצל בלהה בודאי גם בניו היו יודעים מפני שזה תלוי בסברא וא"כ מה הוציא מלבם שאמר הבא נבוא וגו' ומה שאמר אח"כ ואביו שמר את הדבר רוצה לומר שהיה הקבלה בידו שאין חלום בלא דברים בטלים וזה היה קבלה בידו ובניו לא ידעו הקבלה:

ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים כו'. רצונו לפרש למה קא מתמה יעקב ואמר הבא נבוא וגו' וכי לא ידע זה שאין חלום בלא דברים בטלים אלא להוציא וכו':

ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו כו'. שהם סוברים שפי' אמך אינו נופל אלא על אמו ממש אלא שאין חלום וכו':