זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כו'. וא"ת הני פסוקים לא דומין לזו, דכל הני סותרין זה לזה, אבל הכא לא סותר כלום. וי"ל דגם הכא סותרין זה את זה, דזכור היינו עשה ושמור היינו לא תעשה, כדאמרינן (זבחים קו.) בכל מקום שנאמר השמר לך ופן ואל אינו אלא לא תעשה. [רמב"ן]: ועי"ל דזכור משמע זכור ואל תעשה מלאכה, כי מלת זכור הוא ל' עשה, משמע שהוא מקפיד על העבד שישבות, אבל אינו מקפיד אם נעשית המלאכה. ושמור משמע שישמור שלא תעשה מלאכה זו, ר"ל שלא יהא מלאכה נעשית. אלא על כרחך בדבור אחד נאמרו:
קריאה במקור
שפתי חכמים · שמות · פרק 20 · פסוק 8
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
לזכור תמיד את יום השבת כו'. כלומר שתהא תמיד בך הזכירה. לא כפירוש זכור ברית אברהם שפירש זכור עתה, אלא שתהא הזכירה של שבת מתמדת והולכת תמיד. ומלת זכור לא מקור ולא ציווי, שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה, כ"א על המחשבה. ואם היה ציווי לא הי' הזי"ן בקמ"ץ. אלא הוא ממוצע בין המחשבה והפועל. לכן פירש תנו לב וכו':
שאם נזדמן לך כו'. הקשה הרמב"ן שזהו נגד ההלכה, שהרי הלכה כבית הלל, וז"ל הגמרא (ביצה טז.) שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, הי' מוצא בהמה נאה כו' הי' מניח לשבת, מצא נאה הימנה היה אוכל את הראשונה ומניח את האחרונה ליום השבת, אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום עכ"ל. ותירץ הרא"ם דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לעניין מאכלות, ובזה הל' כב"ה, אבל בחפץ מודה הלל, וכאן קאי על החפץ. עכ"ל: ולי נראה שאין צריך לכל זה, דבכל מקום הלכה כב"ה חוץ מזו, שהלל הזקן היה אומר זה הדין ולא פליג עם שמאי הזקן על זה, וכן מוכח שלא היה פליג שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, משמע דלא סבירא ליה שהדין כך, אלא שהיה לו מדה אחרת. [מהרש"ל]:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
- רישיון המהדורה
- CC-BY
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 62 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: 164751d4f2dff79da1a3d5174b23fc0558fbdc6ca3b01d31fbd4fe509eb8e39b