שפתי חכמים · ויקרא · פרק 1 · פסוק 3

שאין ת"ל זכר. הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגנוס ולא שאר המיעוטין דלקמן. משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנ"ל דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגניוס. להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום:

בלא מום. כתב הרא"ם ואע"ג דכתב במקום אחר כל אשר בו מום לא יקרב וא"כ תמים למה לי כבר תירצו בת"כ ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום או אנדרוגינוס אינו לרצון:

עד העזרה. ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירש יביאנו והוכחתו אל פתח אהל ל"ל ליכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:

אפילו נתערבה. פירוש היה לו לכתוב יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה' בשלמא בלא פירוש דמטפל עד העזרה ה"א יקריב יתירה בא ללמד שמחוייב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב ל"ל:

בפסולין. פי' כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם:

בשאינו מינו. עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים:

שכופין. ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבו עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה:

בע"כ ת"ל לרצונו. כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפ"ה עושה בעל כרחו ת"ל לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב: [ד"ד] א"ל דמאי מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסיה גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי' בענין ממון אמרינן בפ' חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסי' גמר ומקנה ליה כל שכן כאן דמצוה הוא:

אין סמיכה בבמה. דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באהל מועד ששם הארון והשכינה שרויה בו: