שפתי חכמים · ויקרא · פרק 1 · פסוק 2

בקרבנות נדבה. וא"ת דלמא בעולת חובה מיירי. ורא"ם תירץ ע"כ האי כי פירוש אם הוא ולא אשר וכאילו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירושו מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן א"ל שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן מ"ה אי אפשר לפרש אלא בלשון אם ופירושו עיין שם כי האריך. ונ"ל מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה ע"כ מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא ע"כ בקרבן נדבה וכו':

למה נאמר. דהל"ל איש ולעיל לא הוה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עע"א כאשר דרשינן אתם קרויים אדם ולא עובדי אלילים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפי' מן עע"א כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי אלילים שנודבים נדבה קשה אדם ל"ל: [ד"ד] אבל אינו אמת דא"כ בפ' תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשם רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה הי' להרשים אדם ולפרשו ואח"כ כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש"י לתרץ כפל ל' אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פי' לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא כי יקריב מכם וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהיא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר וע"כ פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואח"כ אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב הוא לפלפל בעלמא ואין בו צורך:

לא תקריבו מן הגזל. משום דכתיב שונא גזל בעולה:

אף חיה. משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. [נח"י] בת"כ שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו ושה וגו' איל וצבי וגו' והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל"ד:

ת"ל בקר. כלומר ל"ל דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה היא בקר וצאן אלא למעוטי אתו דוקא בקר וצאן ולא חיה:

הרובע. וא"ת למה צריך למעטן והלא נסקלין. וי"ל כגון על פי עד אחד, או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי איצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן:

את הנעבד. דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב: ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי המותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לע"א ולא משום מוקצה לע"א כדאיתא בתמורה:

מוקצה. פירוש הוקצה ונבדל לע"א לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוהו כרשיני ע"א אבל אמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל האסורין:

להוציא את הנוגח. פירוש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה:

הטריפה. זה מדבר כשהיתה כשר בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעה שהקדישה להכי צריך כאן למעט:

ששנים מתנדבים. דאל"כ יקריב קרבנו מבעי ליה. פירוש לאו דוקא אלא ה"ה עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל:

קיץ המזבח. פירוש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותרות חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב וכדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות: