שפתי חכמים · ויקרא · פרק 9 · פסוק 1

שמיני למלואים. מדכתיב בסוף פרשת צו ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' ויעש אהרן ובניו וגו', ואחר כך כתיב ויהי ביום השמיני, ודאי קאי אמה שלפניו, אאותן שבעת ימים דדרשינן סמיכות: ועי"ל דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולמה לא פירש איזה יום הוה, אלא ודאי ח' למילואים הוא, ולא צריך לפרש כיון דסמיך ליה.

בו ביום. דקשה ליה כיון שהפסוק בא להגיד לנו באיזה זמן היה ענין זה באמרו ויהי ביום השמיני עדיין אין אנו יודעים באיזה חודש היה שמיני למלואים או בכמה לחודש. על זה פירש הוא ר"ח ניסן, ור"ל דהפסוק לא צריך להגיד דודאי הוא ר"ח ניסן, דהא הוקם המשכן בו ביום כמו שמפורש באלה פקודי, וכמו שמצינו דהיה קדושה בר"ח ניסן ודאי זה היה גם כן בר"ח ניסן, דתלינן קדושה ביום קדוש, ועל זה סמך הפסוק, לכך סתם זמנו, ותו קשה לרש"י מנ"ל דסברא הא דתלינן קדושה ביום קדוש דהפסוק סמוך על זו הסברא, ועל זה פירש ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם, רצה לומר דהא אמרינן בסדר עולם דאותו היום נטל עשר עטרות, ולמה הניח הקב"ה לו כל המעלות יותר משאר חדשים, אלא לאו ש"מ מדזה היום היה מקודש כבר להקמות המשכן, תלינן קדושה ביום קדוש:

ונטל עשר. ומ"ה קאמר בה"א הידיעה השמיני המיוחד משום הי' עטרות שנטל, ואלו הן, ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, לעבודה, לירידת האש, לאכילת קדשים, לאיסור הבמות, לשכון שכינה בישראל, לברך את ישראל:

נכנס ומשמש. דקשה לרש"י למה קרא זקני ישראל, אין לומר שרצה לדבר להן שיאמרו לישראל להקריב קרבנם, דהא כתיב אחריו ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו', אבל להם לא היה משה מדבר כלום, ועל זה פירש להשמיעם וכו', ואע"פ דלעיל בפרשה הקודמת כתיב ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה', ופרש"י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה, א"כ למה צריך להשמיעם שנית שעל פי הדיבור נכנס לשמש. וי"ל, דהכא בא לאשמועינן שעל פי הדיבור נכנס לשמש אף כהונה גדולה, שהיא עבודה אחרת מעבודת כהן הדיוט: [נח"י] יש לומר דהתם מיירי במה שעשה תוך ז' ימי מלואים, והכא מיירי בעד מה שעשה בשמיני, וזהו דנקט לעיל לכבודי, וכאן מדבר בעד אהרן לבדו: