שפתי חכמים · ויקרא · פרק 21 · פסוק 1

אמור ואמרת. דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים. וא"ת למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. וי"ל דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור, ואמרת הוי פרט, ר"ל דבר זה אמור להם, אבל הכא גבי אמור הוא פרט קשה לרש"י למה לי ב' פרטים:

ת"ל הכהנים. וקשה למה מהפך רש"י הפי' של הפסוק, בתחילה היה לו לפרש בני אהרן ואח"כ ואמרת אליהם, וע"ק מנ"ל למילף כל הלימודים מבני אהרן. וי"ל דהכי פירושו, כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, קשה ל"ל למכתב הכהנים בני אהרן, בשלמא בלא זה הייתי אומר אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן ה"א דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה ל"ל למכתב הכהנים. ומתרץ אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים ה"א אפילו חללים, ת"ל הכהנים ר"ל שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש"י שאל תקשה לך מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך, דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן ה"א דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין, לכך איצטריך הכהנים לרבות בעלי מומין, ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, ולא היה מתורץ ל"ל הכהנים אלא לכך איצטריך כמו שתרצתי לעיל למעט חללים. ותו קשה לרש"י בני אהרן למה לי, דלא היה לו למכתב רק הכהנים ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין, שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים, ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן ה"א דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים, דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך איצטרך בני אהרן ולא בנות אהרן: עיין במזרחי דפירש בענין אחר והכי פירש איצטרכו תרוייהו, דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע ואם כן אין מיעוט כאן הממעט חללים ויכולין להיות נכללין בבני אהרן, תלמוד לומר הכהנים, יצאו חללים, והדר אמר ומניין לרבות אף בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן, כלומר דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים, ונשאר בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן, ואלו הכהנים גרידא הוה אמינא כהנות בכלל דהשוו לכל עונשין שבתורה לאיש, וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא, הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני אהרן, ואף חללים בכלל בני אהרן דאם כן מיעוטא דהכהנים במאי אוקמית ליה:

בתוך עמיו. דאל"כ בעמיו למה לי, אלא ר"ל שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו:

יצא מת מצוה. ר"ל שאין לו קוברין שמותר לטמא לו, ומת מצוה הוא כל שקורין ואין אחרים עונים אותו: [ג"א] והקשה הרא"ם ל"ל למיכתב להתיר מת מצוה, תיפוק לי' מכהן גדול ונזיר שמטמאים למ"מ אע"ג דלקרוביהם אינם מטמאים, כהן הדיוט שמטמא לקרוביו אינו דין שמותר לטמא למ"מ, וכי בשביל שהוא כהן הדיוט יהיה יותר חמור מכ"ג, ונראה דאי לא קרא ה"א דקרא דלא יטמא שלא יטמא טומאה בחנם שלא לשם מצוה, אבל להתעסק במת לקוברו דאיכא מצוה שרי, ואין אסור רק שלא לשם מצוה, ולכך כתב בכהן הדיוט שכל אשר המת תוך עמיו אסור לטמאות, וא"כ היתר דכ"ג איירי במ"מ שאין לו קוברים, אבל יש לו קוברים אע"ג דמצוה עביד אסור לטמאות לו: