שפתי חכמים · שמות · פרק 6 · פסוק 12

והערל והאטם כו'. ר"ל, זהו פי' על והערל שמביא רש"י:

זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. רוצה לומר, שאל תאמר דהאי איך ישמעני פרעה מילתא בפני עצמו הוא, כלומר וגם פרעה לא ישמע אלי מסבה אחרת, דהיינו ואני ערל שפתים, לכן פירש זה אחד מעשרה קל וחומר, והכל חדא היא. ובזה ניחא מה שהפך רש"י, ופירש ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה, שלא על סדר המקרא. והקל וחומר הוא הכי, ומה ישראל ששמועה טובה היא להם, והיה להם לקבל דברי, ואפ"ה לא שמעו לי, פרעה ששמיעה רעה היא לו, כ"ש שלא ישמע. וא"ת איכא למיפרך, דמה שלא שמעו ישראל למשה, היינו כמו שמפרש הפסוק לעיל (פסוק ט') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'. ויש לומר דמשה לא היה ידע שלא שמעו בשביל קוצר רוח, אלא הוא סבר דבשביל שהוא ערל שפתים לא שמעו לו. ומה שכתוב בקרא כן, היינו התורה כתבה לפי האמת, אבל לפי דעתו שהיה סובר משום שהיה ערל שפתים לא שמעו אליו. הוי שפיר ק"ו ואין להקשות. אעפ"כ היה לו למשה להבליע הפירכא, אף אחר שגילה לו הקב"ה שמה שלא שמעו אליו הוא מקוצר רוח, והק"ו שלו הוא נפרך, כמו שמצינו בכמה מקומות בתלמוד. יש לומר דפירכא הכתובה בתורה הוא, שהכתוב מעיד שמה שלא שמעו הוא מפני הקוצר רוח, ואין להבליע הפירכא. [כן כתב הרא"ם]: