שפתי חכמים · ויקרא · פרק 13 · פסוק 5

במראהו ובשיעורו הראשון. ומה דפירש"י עוד ובשיעורו הראשון לא שפירש זה על בעיניו אלא על מה דכתיב בקרא לא פשה הנגע אלא דעדין בשיעורו הראשון הוא. וא"ת מה צריך לפרש זה, הא כתיב בהדיא לא פשה הנגע, ועוד על הקרא היה לו לפרש לא פשה וכשיעורו הראשון, וע"ק מה דפירש"י והסגירו שנית הא פשה וכו' פשיטא מדכתיב והנה לא פשה והסגירו וכו', משמע הא פשה טמא מוחלט הוא. וי"ל דדעת רש"י בזה לומר כך צריך לדייק שהוא במראה הראשון וגם בשיעור הראשון שלא פשה הנגע אז צריך להסגיר שנית, ועדין לא טמא מוחלט, הא פשה טמא מוחלט הוא. אבל לא תדייק בעיניו דוקא שהוא במראה הראשון אז צריך להסגיר, אבל לא עמד במראה ראשון כגון שהוא מתלבן ביותר טמא מוחלט הוא, דזה אין שייך, דהא כבר לבן הוא ואין שייך שיהי' מתלבן יותר, אלא לדייק דוקא אם עמד במראה הראשון, דהיינו ליבון ראשון, וגם לא פשה היינו כשיעור ראשון, אז צריך להסגיר, אבל אם היה פשה הנגע ועומד בליבון ראשון אז טמא מוחלט הוא, אבל אם לא עמד בעיניו כגון שנתמעט בליבון אע"פ דפשה הנגע עדין לא טמא מוחלט, מדלא כתיב או לא פשה, דמשמע או זה או זה, כך הוא כללא דפירושו של הרא"ם ע"ש באורך. אך מה שהקשה שם למה שנו ג' סימני טומאה הם שער לבן ומחיה ופשיון, הא ד' הם ועמד במראיתן. ויש ליישב דלא שנו במשנה אלא אותן סימני טומאה דבשבוע ראשון, מה שאין כן עמד במראיתן דבשבוע שניה. ודו"ק נ"ל:

אם פשה. אע"פ שכל התורה כולה כללות הוא שמכלל לאו אתה שומע הן. מפני שהדיוקים היוצאים מזה הם שנים, הא' אם פשה והא' אם העז, הוצרך לומר שהדיוקא פה אינו אלא אחת, הא אם פשה לא הא אם העז, שאף אם העז מראיתו כיון שהמראה הראשון ואחרון שניהם מראה טומאה הן, עומד בעיניו קרינן בי'. הרא"ם: