מה תלמוד לומר כו'. ותימה, אם לא שאמר להם מנא ידעי לעשות הפסח, שהרי לא נצטוו על ידי הדיבור, שהרי לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ, ואם לא אמר להם בפירוש לא היו יודעין. ועוד, כיון דלא מקשה מידי אדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (פסוקים ב, ג) מצות הפסח שיעשו אותו ישראל, ומשמע משום שהוא חדוש, לכך לא קשה כלל, אם כן גם כן דבור משה לישראל הוא בהכרח גם כן:
ונראה דרז"ל (סיפרי כאן) דרשו כן, דלא הוי למכתב כלל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח", רק הוי למכתב 'ויעשו בני ישראל את הפסח', כיון שבדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כתיב רק "ויעשו בני ישראל את הפסח" (פסוק ב), ואין סברא שיכתוב "וידבר משה אל בני ישראל וגו'", כיון שבצווי לא כתיב "דבר", שאם בצואה הוא סומך על זה שכיון שכתב "ויעשו את הפסח" בודאי יהיה משה מדבר להם המצוה, דאם לא כן מנא ידעי, הכי נמי לא הוי צריך למכתב רק 'ויעשו בני ישראל את הפסח', וממילא אמר להם. ואדרבה, בכל מקום נאמר בצואה "דבר אל בני ישראל", כמו במצוה שאחר כך נאמר (פסוק י) "דבר אל בני ישראל", ולא נאמר שדיבר משה לישראל, שהכתוב סומך על זה בודאי שדיבר, וכאן איפכא, שלא נאמר בצואה כלל 'דבר אל בני ישראל', ויראה לומר, מה שלא נאמר כאן בצואה 'דבר אל בני ישראל', לפי שלא היה כאן דבור רק לעשות הפסח, ובשביל כך לא נאמר בזה 'דבר אל בני ישראל', שכל מקום שנאמר "דבר" הוא על ענין חדוש, ללמוד להם המצוה, וללמוד המצוה לא היו צריכים, שהרי יודעים היו המצוה, ולא היה חסר להם רק העשיה לעשות המצוה, לכך כתב "ויעשו", ולא נזכר שום דבור. ואם כן למה כתב גבי משה "וידבר", ומדכתיב אצל משה "וידבר", שמע מינה דעתה הזהיר על עיקר המצוה, לכך כתיב "וידבר משה לעשות הפסח", ורצה לומר שהזהיר אותם על עיקר מצות הפסח, והשתא מקשה והלא כבר דבר להם מועדי ה', ואהא מתרץ כששמע פרשת המועדות דיבר, והשתא ציוה להם בשעת מעשה גם כן:
ונראה דרז"ל (סיפרי כאן) דרשו כן, דלא הוי למכתב כלל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח", רק הוי למכתב 'ויעשו בני ישראל את הפסח', כיון שבדבור שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כתיב רק "ויעשו בני ישראל את הפסח" (פסוק ב), ואין סברא שיכתוב "וידבר משה אל בני ישראל וגו'", כיון שבצווי לא כתיב "דבר", שאם בצואה הוא סומך על זה שכיון שכתב "ויעשו את הפסח" בודאי יהיה משה מדבר להם המצוה, דאם לא כן מנא ידעי, הכי נמי לא הוי צריך למכתב רק 'ויעשו בני ישראל את הפסח', וממילא אמר להם. ואדרבה, בכל מקום נאמר בצואה "דבר אל בני ישראל", כמו במצוה שאחר כך נאמר (פסוק י) "דבר אל בני ישראל", ולא נאמר שדיבר משה לישראל, שהכתוב סומך על זה בודאי שדיבר, וכאן איפכא, שלא נאמר בצואה כלל 'דבר אל בני ישראל', ויראה לומר, מה שלא נאמר כאן בצואה 'דבר אל בני ישראל', לפי שלא היה כאן דבור רק לעשות הפסח, ובשביל כך לא נאמר בזה 'דבר אל בני ישראל', שכל מקום שנאמר "דבר" הוא על ענין חדוש, ללמוד להם המצוה, וללמוד המצוה לא היו צריכים, שהרי יודעים היו המצוה, ולא היה חסר להם רק העשיה לעשות המצוה, לכך כתב "ויעשו", ולא נזכר שום דבור. ואם כן למה כתב גבי משה "וידבר", ומדכתיב אצל משה "וידבר", שמע מינה דעתה הזהיר על עיקר המצוה, לכך כתיב "וידבר משה לעשות הפסח", ורצה לומר שהזהיר אותם על עיקר מצות הפסח, והשתא מקשה והלא כבר דבר להם מועדי ה', ואהא מתרץ כששמע פרשת המועדות דיבר, והשתא ציוה להם בשעת מעשה גם כן: