גור אריה על במדבר · פרק 19 · פסוק 2

לפי שהשטן ואומות העולם כו'. מדברי רבותינו ז"ל (יומא סז ע"ב). וכך פירושו, שלא היה לו לכתוב "חקת התורה". אף על גב דמצאנו במקומות הרבה לשון "חקה", כמו "חקת הפסח" (שמות יב, מג), "ושמרתם את חקותי ותורתי" (ר' ויקרא יח, ה) בהרבה מקומות, מכל מקום לא מצאנו לשון "חקה" בתורה, רק כאן שכתב "חקת התורה". שבכל מקום שנאמר "חקה" באה המלה על המצוה. והטעם הוא, כי המצות – בעשית המצוה אין צריך אדם לדעת טעם המצוה כלל, רק עשייתה בלבד. ואין תולה המצוה רק בעשייתה בלבד, ואין בו שום למוד, רק עשיה גרידא (כ)שעושה המצוה. אף על גב דלא ידע שום דבר, המצוה נעשה שפיר. אבל בתורה לא שייך לשון "חקה", כי בתורה שייך למוד, ואם כן למה כתב "זאת חקת התורה":
‎לפיכך תירץ 'לפי שהשטן ואומות העולם כו", לכך כתב בתורה לשון "חקת" ללמוד לך שאף בתורה יהא חקה, ואל יהרהר אחר התורה של פרה אדומה. והא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, כא) "זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" אצל כלי מדין, מפני שאלעזר לא בא ללמד תורה לישראל, רק להורות על המעשה שהיה לפי שעה. [ו]מפני שהיה לענין הוראה, ולענין הוראה אין צריך טעם, לכך כתב "חקת התורה", כלומר כך יעשו, ואין צריך טעם. אי נמי, התם דברי אלעזר, ובודאי אצל אלעזר שייך "חקה", שאין אדם צריך לדעת התורה בטעם שלה, ולפיכך כתיב "חקת התורה". אבל אצל השם יתברך לא שייך "חקת התורה", אלא לדרשא אתא. ואף על גב דאמרינן במדרש (במד"ר יט, ו) כי למשה רבינו עליו השלום היה הקדוש ברוך הוא מגלה טעם פרה אדומה, מכל מקום כיון שלא נתן טעם זה לכל ישראל, והתורה לישראל ניתנה, דכתיב (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה", ונאמר (ר' דברים ד, מד) "וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל", שייך שפיר "חקת התורה":
‎ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון 'גזרה היא מלפני', והלא כל המצות גזרות מלפני הקדוש ברוך הוא, כדאמרינן בפרק הרואה האומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך' משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקדוש ברוך הוא (קושית הרא"ם). אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב"ם ז"ל (מו"נ ג, מח) , דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו 'גזרות' אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות. ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה (דברים טו, יא) ומעשר (לעיל יח, כא), וכל הדברים אשר הם מגמילות חסד, כל המצות כולם הם גזרות במדת הדין, ואינם רחמים. כי מה שחייבה התורה בצדקה ובמעשר, שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר, כדי שיהיה האדם נפש טוב, ולא יהיה נפש רע. ואם כן, מה שצותה התורה היא בגזרתו של הקדוש ברוך הוא על המקיים המצוה, ולא יביט אל העני ונכה רוח – שיהיה מצווה על נתינת הצדקה כדי שיהיה מתפרנס העני, זה אינו, שאין המצוה אלא לעושה המצוה. אבל המצות אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא כולם הם לתועלת המקיים המצוה. ולפיכך הם כולם גזרות, אף אותם שהם רחמים. וזהו שאמר 'מפני שעושה מדות הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות', כלומר שכך גזר הקדוש ברוך הוא במדת הדין, ואינם רחמים:
‎ומה שתמצא שהקדוש ברוך הוא אמר "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (ישעיה סו, ב), שהקדוש ברוך הוא עוזר דלים, אין הענין שיהיה בשביל כך מצוה לאדם לפרנס אותם בשביל שרחם על העני, שאין זה כן, אלא מה שהוא עוזר דלים ומרחם – הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה זה לדלים ולאביונים במדת רחמים, וצוה הקדוש ברוך הוא במדת הדין לאדם שילך בדרכיו (דברים כח, ט). וזהו מגזרתו על האדם, ולא נתן הקדוש ברוך הוא המצות לישראל על צד הרחמים על הבריות, רק מפני גזירות. ובודאי טעם יש בכל מצוה ומצוה. וזהו פירוש נכון במאמר הזה, וכבר כתב זה הרמב"ן בפרשת תצא (דברים כב, ו) עיין שם, רק שהוא שינה בקצת פירושו, ופירוש זה נכון למשכיל:

לעולם היא נקראת על שמך. דאם לא כן, "אליך" למה לי, הוי למכתב 'ויקחו להם פרה אדומה'. והא דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ב) "ויקחו אליך שמן זית", לא קשיא, דהתם כך פירושו, שיקחו הם שמן זית לך, והם אינם צריכים לעשות שום דבר, רק שיקחו שמן זית, ואתה תהיה גומר את מצותו ליתן אותו לאהרן הכהן, ולצוות לו שיערוך אותו אהרן (שם שם ג). אבל כאן דכתיב בתריה (פסוק ג) "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן", אם כן היו ישראל מתעסקין בנתינה לאלעזר, אם כן למה כתב "ויקחו אליך", והרי אלעזר שליח ישראל היה, כדכתיב "ונתתם אותה לאלעזר הכהן", ולמה כתב "אליך":

לעולם היא נקראת על שמך. וקשיא, מה מעלה יש בזה שהפרה היתה נקראת על שמו. ונראה, מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה (במדב"ר יט, ו), ולפיכך תלה פרה אדומה במשה שהוא עשאה, כי המצווה לעשות דבר ומבין ענין המעשה, אף על גב שהוא לא עשאה רק שנעשה על ידי אחר, נתלה במצווה היודע דבר אל אמתתו. ומזה הטעם נראה שהיתה פרה אדומה שעשה משה דוקא למשמרת לדורות (רש"י פסוק ט), ולא פרה אחרת, כי כל דבר שכלי יש לו קיום, וכן כל דבר הקרוב אל השכל, לאפוקי דבר שאינו שכלי – אין לו קיום. ולפיכך היה קיום לפרה שעשה משה, כי הוא נעשה על פי השכל והדעת, וכל דבר הנמשך אחר השכל יש לו קיום. ולפיכך פרה שעשה משה, כיון שעשה אותה על פי הדעת והשכל, יש לה קיום. וזה שיסד הפייט 'שכל הפרות כלות, ושלך עומדת' מזה הטעם, וכל זה שנעשית הפרה בהשגת השכל, שהוא דבר מקוים:

שתהא תמימה באדמימות. דאי תמימה ממום, הא כתיב אחריו "אשר אין בה מום" (כ"ה ברא"ם):

שאם היו בה ב' שערות וכו'. דאי לאו "תמימה" הוה אמינא אי איכא רוב שערות שלה אדומות – סגי, לפיכך כתב "תמימה". ומיהא דוקא שתי שערות, אבל פחות מב' שערות – שאם היה בה שער אחד – כשרה, דהלכתא גמירא לה דאין שער אחד כלום, לא לענין שתי שערות באיש (נידה מו. ), ובאשה (שם), ופרה אדומה (פרה פ"ב מ"ה):
‎אמנם לי נראה שאין פחות משתי שערות נקרא שעירות, וכבר פרשנו זה בפרשת תזריע (ויקרא יג, ג, אות ג) אצל "ושער אין בו". כללא דמילתא, שהגוף של בעל השער אינו נושא לשער אחד, אלא לשעירות. ולפיכך פרה שיש בה שער שחור, כיון שכל פרה יש לה שעירות, אין פוסל בה אלא אם כן יש בה שעירות שאינו אדום. ומפני זה מחלוקת תנא קמא עם רבי יהודה בן בתירה (פרה פ"ב מ"ה), דלתנא קמא דוקא שתי שערות בגומא אחת פוסלת, ולרבי יהודה בן בתירא אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה. והיינו טעמא, דלתנא קמא כיון דרחמנא אמר שלא יהא שעירות של שחור, דוקא כששניהם בגומא אחת, שאז נקרא שעירות של שחור ביחד, אבל כשאינם ביחד, אין זה שעירות. ולרבי יהודה בן בתירא, אפילו בכל מקום, כיון שהפרה גוף אחד, אם יש ב' שערות שאינם אדומות הפרה פסולה, שיש בה שעירות שאינו אדום:

משל לבן שפחה וכו'. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה – שהיא מטהרת טומאת מת – לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה. ), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ר' דברים ה, כו) "למען ייטב לך ולבניך עד עולם", וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך הוא חבלתם מעשיכם – "אכן כאדם תמותון" (תהלים פב, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו. לכך אמר הקדוש ברוך הוא 'תבא אמו ותקנח וכו", ולפיכך מטהרין טומאת מת בה:
‎אמנם מה שאמרו (תנחומא כאן, ח) 'תבא אמו ותכפר על מעשה עגל', רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
‎ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
‎וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה 'מת', "ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר 'תבא הפרה ותקנח טינוף הבן', נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה: