העמק דבר על דברים · פרק 5 · פסוק 15

וזכרת כי עבד וגו׳ על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות וגו׳. ביאר הכתוב שאין זכירה זו טעם על גוף מצות שבת דא״כ הכי מיבעי ע״כ צוך וגו׳ לקדש או לשמור את יום השבת. וגם א״א לפרש שהוא טעם על שביתת עבדים שהרי מפרש ע״כ וגו׳ לעשות וגו׳ דמשמע בעצמו. ותו דאי משום עבדים למאי כתיב שהוציאך ביד חזקה ובזרוע נטויה למאי נ״מ בזה. אלא אינו טעם רק על שמור וגו׳ כאשר צוך ה׳ אלהיך והנה בלי מ״ע זו היה החיוב להכין על שבת שהרי מצוה לאכול בו ואסור לעשות מלאכת אוכל נפש וע״כ יכינו מע״ש אבל בא האזהרה בהכנה זו יהא כאשר צוך ה׳ והנ״מ הוא דבזה נחשב הכנה זו כגוף מ״ע אלא שאין המצוה נגמרת עד גוף מעשה המצוה. משא״כ אי לא היה נכתב בתורה לא היה בהכנה חשיבות גוף המצוה וכמש״כ מדיוק הכתובים בשמות י״ב כ״ח ולהלן י׳ כ׳. ונ״מ לדין הוא בתרתי. חדא דבזה מצוה בו יותר מבשלוחו משא״כ בהכנה שאינה כתובה בתורה כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ט בכמה הוכחות. עוד נ״מ דאי אינו כתוב בתורה אין מצוה אלא בע״ש לפני ש״ק כדי שיהא לו מה לאכול בשבת אבל השתא כתיב שמור שיכין על ש״ק משום מצוה א״כ כל השבוע בכלל אפילו מחד בשבא לשבתיך. וע״ז נותן המקרא טעם וזכרת וגו׳:

ביד חזקה. זו הדבר שהיה בישראל משום שלא רצו לצאת ולהשתעבד למלכות שמים כמש״כ בפ׳ קדש ובכ״מ:

על כן צוך ה׳ וגו׳ לעשות את יום השבת. בעצמו כדי להרגיל עצמו לעבודת מלכות שמים. וכמו מצות תפלין בא בשביל זה כמבואר שם:

ובזרוע נטויה. הוא החרב היינו שכל מכה שימשה מיתה אחרי כלותה ג״כ כמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳ היינו שלא הרף הקב״ה כרגע מלהכות באותו עת שהיה השגחתו על מצרים לכך. ובשביל זה ציוה ה׳ עלינו לעשות את יום השבת מחד בשבת שיהא עלינו זכרון קדושת השבת בלב תמיד: