העמק דבר על דברים · פרק 29 · פסוק 11

לעברך בברית וגו׳ כרת עמך היום. דאע״ג שא״א לכרות ברית עם הטף שהמה קטנים מ״מ הברית שאני כורת עמך היום מועיל גם להם שזה הוא זכותם. [ועי׳ בס׳ שמות י״ב מ״ח דקי״ל דאב מגייר את בנו הקטן בע״כ כפרש״י יבמות דמ״ח ולא כתוס׳. והיינו משום שזכות הוא לו] וכ״ז פירש משה רבינו בתוך דבר הפיוס על הגלות המר. באשר גם בזה הכלל יש כדי לפייס ולהניח הדעת על מה נגרעו מכל אוה״ע בגלותם בא ע״ז הישוב שאינם דומים לאוה״ע שנדונים בכלל. ואם היה בא עליהם צרות כאלו לא נשתייר מהם שו״פ. משא״כ ישראל דמ״מ כל אחד נידון בפ״ע לפי מעשיו. וכשם שאם הי׳ מגיע לאחד בישראל הרבה צרות וחליים רעים ונאמנים לא הי׳ כדי להתרעם. והיה מובן שמסתמא עונותיו הטו עליו כ״ז. כך כאשר בשעת הגלות הגיע להרבה ב״א צרות מרובות מ״מ הי׳ כל אחד נידון בפ״ע אלא שהגיע אז שעת הדין ועידן ריתחא להעניש ומי שאינו ראוי להעניש הרי זה נמלט מעוצר רעה בהשגחה: