העמק דבר על דברים · פרק 33 · פסוק 2

ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו. העולם עומד בהשגחת ה׳ הפרטית ע״י תורה ועבודה וגמ״ח. והנה כח העבודה היה ביד אוה״ע וחסידיהם משעת בריאת שו״א. וביחוד היה מגיע מעלה זו לבני שעיר מיצחק אביהם שהיה יסוד העבודה כמו שנתבאר בס׳ בראשית. אבל משעה שנבחרו ישראל בסיני זרח משעיר מכחו היפה של שעיר למו היינו לישראל. וכדאיתא בזבחים דמ״ד לרצון להם ולא לאוה״ע. וע״כ אין מביאים נסכים שאע״ג שקרבנם טעון נסכים מכ״מ אין המה מביאים היינו משום שנסכים המה המרצים את הקרבן כמאמר הושע הנביא (ט׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳:

הופיע מהר פארן. הוא ישמעאל. ומדבר במעלת גמ״ח שבודאי ישנו בכל אוה״ע. וביחוד בבני ישמעאל בני אברהם שהיה בעל גמ״ח נעלה. בכ״ז בשעת שנבחרו ישראל במ״ת הופיע חוזק זה הכח בישראל מחמת שגמ״ח להחזיק לומדי תורה הוא העולה על כל אופני גמ״ח שבעולם וכאשר יבואר עוד לפנינו. וזה אינו כי אם בישראל:

ואתה מרבבת קדש. כל העולמות מתנהגים באמצעות שרי מעלה. ואפילו כל מין וכל גידולי קרקע יש לו מזל ברקיע כמבואר בב״ר פ״י. ומשעת מ״ת נמסר הנהגת העולם לפי השגחתו ית׳ על ישראל וכדאיתא ביבמות פ׳ הבע״י אין אוה״ע מתברכים אלא בשביל ישראל שנא׳ ונברכו בך. נמצא שהקב״ה אתה לישראל מרבבת קדש המה שרי מעלה. ובמה נעשה כל אלה הגדולות מימינו אש דת למו בזה שהי׳ בימין הקב״ה אש דת. וכבר אמרו בשם הגר״א ז״ל דבתיב׳ דת למו מבואר תלמוד. ויש לבאר יותר דמש״ה כתב אש דת. ולא דת אש. כמשמעות הענין. אלא משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע״י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע״י עיונה ש״ת נעשה דת. ואח״כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקרים דין שני ע״י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח״כ דת. ואמר בלשון למו שהקב״ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה. וע׳ מש״כ בספר שמות ל״ד כ״ז: