נתינה לגר · שמות · פרק 21 · פסוק 21

ונתן בפלילים, ויתן על מימר דיניא. הוא כמ"ש במכילתא יכול מה שרוצה הבעל ת"ל ונתן כו'" וערמב"ן שהניא דברי רש"י שפי' כאשר ישית וגו' הוא כשיתבענו הבעל בב"ד אז יתן כפסק הדיינים, והסכים לפירושו, ואח"כ הביא דברי התרגום "כמא דישוי עליהי בעלה [מרי] דאתתא" והביא דברי הראב"ע שפי' דוי"ו ונתן היא וי"ו המחלקת, ופי' הכתוב הוא שיתן או כאשר ישית עליו הבעל, או כפסק הדייניה, ופירושו לא נכון בעיניו, ודעתו כי פי' "יענש" הוא קנס ממון, ובאשר לא נוכל לדעת בילדים את שווים, כי מי יודע אם יצליחו, והעונש יהי' כאשר ישית הבעל, ע"כ יראו הב"ד שלא יפריז הבעל על המדה, וכדברי המכילתא הנ"ל, ולפי דבריו ודברי המיני תרגומא, אין הב"ד נזקקין ע"ז מעצמן, ולבבי לא כן ידמה במחכ"ת כתלמיד לפני רבו, יען כי המת' ת' פה "ענש יענש, אתגבאה יתגבי" כמו שת' לקמן (דברים כ"ב י"ט) "וענשו, יגבון" דהיינו בב"ד ר"ל שהב"ד גובין מה שישית הבעל, ואם ישית יותר מכדי דמיהן, יתן כדי דמיהן ע"פ הדיינים כדעת המכילתא, אבל הדיינים מוציאים ממנו בע"כ כי היכי דתיהוי ליה כפרה.