נתינה לגר · שמות · פרק 12 · פסוק 46

בבית אחד, בחבורא חדא. עי' במס' פסחים (דף פ"ו ע"ב) מ"ש רש"י בפי' אחד על "יש אם למסורת" שנמסר לאונקלוס "בחבורא" וכ"כ רש"י בחומש, ומקשין, והלא סתם מתני' (שם שם) כר' יהודה, דמתיר שתי חבורות ואוסר שני מקומות, ולמה פסק כר"ש שאוסר שתי חבורות ומתיר שני מקומות? וע"ש ברש"י ד"ה יכול "ואני שמעתי חלוף, ר"י סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשתי מקומות ור"ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורא חדא יתאכל, וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורה כזו מעולם ועוד דקי"ל דר"ש יש אם למקרא ס"ל, ועוד דלישנא דברייתא דייקא כוותי וכו'. עכ"ל רש"י, ולדעתי יש להוסיף עוד ג' קושיות (א) לרבותינו, למה לא קחשיב בסנהדרין (ד' ע"א) ר' יהודה עם התנאים הסוברים יש אם למקרא? (ב) ועוד דבסנהדרין הוי שעה שסבר יש אם למקרא ואין הלכה כשטה והלא סתם מתני' כמ"ד יש אם למקרא ז'? (ג) ועוד דבריש חגיגה (ב' ע"א) מצינו יִרְאָה יֵרָאה יש אם למסורת, ולכן נ"ל ברור דרבותינו של רש"י דקדקו בברייתא המתחלת בין לר"י ובין לר"ש בהיתר, על הבתים אשר יאכלו מלמד שהפסח נאכל וכו' " ולא באיסור, ומזה נראה שכוונת המקרא שאינו יוצא מידי פשוטו בפירוש "על הבתים" גם בית ממש, כמו שמצינו "שה לבית" גם חבורה, כמו "אם ימעט הבית מהיות משה" שכוונת הכתוב על חבורה ולא בית ממש, ולכן ר' יהודה אף שבכל התורה סבר יש אם למסורה ור"ל ביראה יראה) הכא בפי' בבית אחד ס"ל יש אם למקרא ולפשטות הכתוב שבית בית ממש, ולכן אסר שני מקומות, ושתי חבורות התיר מדכתיב "על הבתים" וכנ"ל, אבל ר"ש סבר "על הבתים" פירושו שני מקומות, אבל שתי חבורות אסר, משום דנ"ל יש אם למסורת אונקלוס הגר, ר"ל שתרגם אחר מסורת תורה שבע"פ שמסרו לו ר"א ור"י רבותיו "בחבורא חדא יתאכל" או אף שר"ש סבר בכל התורה כולה יש אם למקרא, הכא שהתורה אמרה "על הבתים וגו'" סבר יש אם למסורת תורה שבע"פ, ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשה רש"י ז"ל ושהוספנו להקשות. ודו"ק היטב כי הדברים נכונים למעיין. ומה שהקשינו למה פסק כר"ש ולא כר"י כסתם מתני', י"ל משום שמצינו עוד סתם משנה בסוף פסחים "ישנו מקצתן יאכלו, כולן לא יאכלו" ופרש"י שם דנראין כאוכלי פסחים בשתי חבורות, ופי' הרשב"ם שם "בשתי מקומות" דחוק הוא, דהלא ישן לא שינה מקומו, ובתרי סתמי פסקינן תמיד הלכה כסתם בתרא, ובסוגיא הארכתי בזה.

לא תוציא, לא תפקון, לא ידעתי למה שנה לת' בלשון רבים? והגאון מהרש"ז מוואלאזין (הובא בשמו בס' תולדות אדם) הראה שבפעל הזה הבא בל"י ובפעל שבירה הבא אח"כ בל"ר נראה מזה הקבלה להתיר הוצאה אחר הוצאה ולאסור שבירה אחר שבירה. ובתומש רוו"ה הגי' "לא תפיק" בל"י כבעברית.

מן הבית, מן ביתא. לכאורה קשה למה לא ת' "חבורא" דבפסחים (פ"ה ע"א) מצינו, "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חייב בל"ת" ובאמת רש"י בחומש פי' ג"כ חבורה, ובפשיטות י"ל דהמת' ת' כפשוטו דהבית בית ממש, דגם הש"ס לא יליף איסור ההוצאה מחבורה לחבורה כ"א ממלת "חוצה" (ע"ש ע"ב בברייתא), ועוד נראה ליישב בזה, דהנה לכאורה קשה לר"ש דשני מקומות שרו באכילה, היאך אפשר להוציא הפסח ממקום למקום, הלא ההוצאה אסורה בין מבית לבית בין מחבורה לחבורה, וכמו שהקשו התוס' לר"י בד"ה "ומ"ס יש אם" ותרוצם לר"י לא שייך לר"ש, ואין לומר דההוצאה תהיה ביום י"ד, הלא בע"פ שחל להיות בשבת צולהו בלילה, וצ"ל דלר"ש ס"ל דמן הבית בה"א הידיעה, בית אכילה במשמע, ולכן קודם שהובא הפסח לבית אכילה מותר לשני מקומות, ולכן ת' המת' ג"כ "ביתא" שהוא כמו "הבית" בל"ע. ובזה יתורץ קושית התוס' בפסחים (צ"ה ע"א) ד"ה "לא תוציא וק' לר"י הלא לאו שקדמו עשה הוא?, אבל התוס' במכות (י"ד ע"ב) בד"ה "כל ל"ת" מקשין הלא לאו דגזילה קדמה לעשה? ותרצו שאני לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא אחר שעבר הלאו, ולכן הוי ניתק לעשה, והכא נמי כיון דלא יוכל לקיים להחזיר אלא עד שהוציא מבית אכילה, קחשיב ניתק לעשה ודו"ק היטב.