נתינה לגר · שמות · פרק 23 · פסוק 18

לא תזבח על חמץ דם זבחי, לא תכוס על חמיע דם פסחי. וכ"ה בכ"י שלי ת' "דם" משום שהזורק על החמץ נמי חייב כהברייתא בפסחים (דף ס' ע"נ) ות' "פסחי" ולא "תמיד" כדעת ר' יהודה (שם שם) משום דפשטא דקרא דייקא פסח, וע' עוד שם דף ס"ד שמשמע דקאי על חגיגת י"ד והנה המעיין יראה שזביחת הבהמה לאכילה לבד ת' "נכסתא" כמו "ויזבח יעקב זבח" (בראשית ל"א כ"ד) ת' "נכס נכסתא" "טבוח טבח" (שם מ"ג ט"ז) ת' "נכוס נכסתא" אבל זביחה לקרבן ית' "דבח" או "נכסתא קודשין" ולא אדע לכוין מדוע לא ת' "לא תדבח" כאשר ת' "וזבחת עליו" [לעיל כ' כ"ד] "ותהי דבח עלוהי" וכן לעיל ה' ח', ח' כ"ב כ"ה, ובתהלים נ"ד ח', ק"ו ל"ח, קט"ז י"ז? ואולי הוא ט"ס שנשתרבב מן "לא תשחט על חמץ" (לקמן ל"ו כ"ה) ששם ת' בצדק הפעל "שחט" בפעל "נכוס" כבכל המקומות [לעיל י"ב י' כ"א, יעוד ועוד] ופה צ"ל "לא תדבח".

ולא ילין, ולא יביתון בר מן מדבחא. הוא ע"פ הדין דלינה אינה פוסלת רק אם היה החלב על הרצפה, אבל אם היה על המערכה אפי' אחר עמוד השחר אינו נפסל בלינה, וע' ברא"ם שהביא ראיות לזה, ואמר שהפסוק הזה אינו מדבר אלא למצוה כו', אבל אם לא העלה אותם כו' ולא נשאר מהלילה רק רגע אחד עד שיעלה עה"ש מקטירן כו', ומה שת' "חלב חגי, נכסת חגא" לישנא דקרא נקט שבאמת מצוה להקטיר אימורי וחלבי כל הקרבנות הנשחטים ביום, וכ"כ רש"י לקמן (ל"ד כ"ה).