חבצלת השרון על דניאל · פרק 2 · פסוק 18

והן על זאת פקח עיניו דניאל איש חמודות באשר התחנן אל ה' בעת ההיא לאמר מי יודע אם האלהים מצא את עון עבדיו ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו כי חטאנו לו אך אשר נדרשה מאתו יסר מעלינו רק את המות הזה כי עתה למה נמות עם שאר חכימי בבל למה יאמרו הגוים ככל הגוים בית יהודה כי כמות זה כן מות זה הטמא והטהור יחדו נאלחו וכדי בזיון וקצף רב קצף וזה אשר דבר אל שלשת רעיו ורחמין למבעי וכו' לא על אימת מות נפלו עלינו רק די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל פן ינכרו צרינו ויאמרו הלא כצורנו צורם חלילה. והנה אחרי כתבי מצאתי לרז"ל כדברים האלה כעעט ראיתי ואשמח עוד הורה להם מוסר השכל בל יתיאשו מן הפורענות כי אשרי אדם מפחד תמיד וזהו מלתא הודע ורחמין למבעי וכו' לומר כי גם כי מלתא הודע הוא מלתא די הודע אריוך לדניאל שיורה ממנה כי כל חרון אף המלך וכלי זעמו לחבל כל חכימי בבל היה ולא על נערי בני ישראל כאשר כתבנו ומה גם על הדרך הב' שכתכנו עליהם ע"ד רז''ל על כל זאת לא בטח לבו ואת רעיו עמו צוה בל יבטחו גם המה וזהו מלתא הודע ואף על כי כן ורחמין למבעי וכו' די לא יהובדון וכו' כי אין להתייאש מן הפורענות פן תדבקם הרעה באמרם למה ימותו בני עמו ומחנה העברים יהיה לפלטה ולא ידבק בידם מאומה מן החרב ובזה צודקת וי"ו של ורחמין: