תורת משה - אלשיך · בראשית · פרק 40 · פסקה 14

כי כו'. כמו זר נחשב ישים מבטחו בב"ו. והנה נשית לב אל מאמרם ז"ל. שאמרו שעל שתי זכירות שאמר זכרתני והזכרתני. האריך שם שתי שנים למה תלו הדבר על אומרו ב' זכירות. ולא על מציאות אשמתו כי שם בשר זרועו. אך הוא כי הנה פשט הכתוב הוא ישיבך על כנך כמשפט הראשון שכל כח תהיה לרצון. עד גדר כ"א זכרתני ועשית נא. אפי' עתה סמוך להטיבו עמך והזכרתני כו' ותמצא חן עד שהוצאתני כו' נמצא בלתי בוטח בו אלא שבאומרו כל כך זכירות. היה נראה כרומז לו זכור יזכרנו כבוטח קצת. ועל כן נאשם ובמה שכתבנו שלא פתר לו רק ג' שריגים שהם ג' ימים. ושיתן הכוס ליד פרעה. אך ענין הגפן לפניו ושהוא כפורחת עלתה נצה לא פתר. אפשר לתת התנצלות ליוסף לומר שיזכירהו שהבין שאומ' גפן לפני הוא שראה כגפן לפניו. הוא יוסף שהוא מישראל הנקראים גפן והיה לפניו והגפן ההיא כפורחת. ממקום שהוא שם עלתה במעלה. על כן אמר לו כפותר הדבר. כ"א זכרתני כו' והוצאתני כו'. עוד יתכן בשום לב אל ייתור אומרו אתך. וגם אומרו עמדי חסד וגם באומר אחרי כן ולא זכר שר כו' וישכחהו. שהוא כפל ענין לבלתי צורך. אך יאמר כי אשר יאהב את רעהו. וישים זכרון אהבתו בלבו ע"י כן בבא לפניו ענין להטיב לו. זכור יזכרנו עוד ויטיב לו. אך אם מתחלה לא ישים אותו בלבו לא ייטיב לו בבוא עת יוכל הועילו. עוד שנית לימדנו ית'. כי הטוב אשר יש לו להחזיק לאוהב. טוב הוא מה שזוכרו בינו לבינו ושם אותו בלבו כעת כי מה שאחרי כן ע"י מה שהוא זכור אצלו. מזכירו במקום שמטיבין לו. לה' הוא להחזיק הטובה ולא לחברו וזה יאמר הלמוד הא'. כי אם זכרתני אתך כלומר שמינך ובך אהיה זכור אתך ימשך כי והזכרתני אל פרעה. מה שאין כן אם מעתה לא תשימני בלבך וכן היה כי לא זכרו אותו. וגם לא לפרעה עד סוף שנתים. וגם אז עד שראה נפשו יוצאה כמ"ש (ב"ר פ" כ"ט) וז"א ולא זכר כו' בינו לבינו. ועל ידי כן וישכחהו מלהזכירו אל פרעה. והלימוד השני הוא מה שאמר מה שאני אומר אליך כ"א זכרתני אתך. ממך ובך עתה בזה הוא מה שתעשה עמי חסד וזהו ועשית נא עמדי חסד כי לא אהיה כפוי טובה אך מה שעל ידי שהזכרתני כו' יהיה כי והוצאתני כו' עדיין הדבר בספק אם ייטב לי ביציאה. ונשאר לה' כי צריך לי התנצלות כי גונב כו' ראויה אלי: