תורת משה - אלשיך · ויקרא · פרק 13 · פסקה 40

ואיש כי ימרט ראשו וכו'. הנה כתבנו כי צרעת הראש הוא על גסות הרוח. שעל עון זה תלו על ראשו כחות הטומאה. ובזה יאמר. כ"א איש זה ימרט ראשו מהכחות ההם. ע"י תשובה קרח הוא. מעין הקרח הנורא שעל ראשי החיות. טהור הוא. ואם מפאת פניו מבושת פניו שהיו מביישין אותו על גאותו שב עד ה'. ומירט ראשו מהכחות ההם. אע"פ שלא מעצמו עשה לשמו יתברך. גבח הוא טהור הוא שאעפ"י שאין תשובתו כל כך עולה לא יבצר שמירט אותם מעל ראשו. וזהו גבח הוא תרגומו גלוש הוא. כד"א (שיר השירים ד׳:א׳) שגלשו מהר גלעד. אמנם אם יהיה באחד מהסוגים הנאמרים נגע לבן שמראה לובן. והוא אדמדמת. שהוא צבוע. לרמות את הבריות בהוראת שפלות. צרעת פורחת היא. כי משם יפרח עון או עונות רבים. אז וראה הכהן היא ית' והנה שאת וגאות הנגעי' שלא כהוראת של צובן רק לבנה אדמדמת. שהוא ליבון של צביעות כמדובר. שהוא כמראה עור בשר. ויגזור כי איש צרוע הוא זה טמא יטמאנו. כי ימשך בטומאה. כי הלא בראשו הוא אבר הראשיי. שם נגעו. כי אחריו כל אבר ימשוך. וזהו בראשו נגעו: